ניתוח
טראמפ התאהב בתוכנית הפינוי בינוי לעזתים - אבל מי יסכים לעבור?
קשה להניח שיש לטראמפ תוכנית סדורה להוצאת העזתים, לשיקום הרצועה. הוא מאוהב ברעיון, פחות בפרטי הביצוע. ספק אם אפילו חצי מהעזתים יסכימו לו
מלבד צהלות התקומה והישועה באולפני 14, התקבלו בימין הקשה הישראלי שתי תגובות מעשיות לרעיון הטרנספר של הנשיא טראמפ. הראשונה, של איתמר בן גביר, שזיהה את ההזדמנות לטרנספר את עצמו חזרה לממשלה. השניה, של גדעון סער שזיהה את הפשע הבינלאומי שגלום בהצעה ויצא להגנתה: טרנספר בהסכמה איננו פשע. נו, טוב, צריך את ההסכמה גם של העזתים וגם של המדינות הקולטות. וזה אפילו מסובך יותר מהבדיחה המפורסמת לפיה הגה חכם כלשהו את הרעיון לסגירת הפערים הכלכליים: שהעשירים יעבירו חלק מכספם לעניים. לאחר שבוע, נשאל איך מתקדם הביצוע והוא השיב: חצי כבר הסכימו. להצעת טראמפ, ספק אם אפילו חצי יסכימו.
טראמפ מדבר על עסקת פינוי-בינוי. לפנות את הדיירים לתקופת השיקום כאשר לאחריה לא ממש ברור האם יחזרו. כיוון שגם היזם אמור להרוויח מהעסקה, ומכיוון שטראמפ יתקשה לממנה מכספי משלם המסים האמריקאי - מופנה החזון לחברים העשירים שלו. לכן הוא מדבר על המלונות שיצוצו בריביירה המושלמת.
מה שברור הוא שאת אימפריית המלונות בריביירה לא ניתן יהיה להקים כל עוד קיצוני האיסלאם של החמאס מקננים בעזה. לכן, ועל כך אין מחלוקת, מיטוט סופי של החמאס הוא חלק מהרעיון, חלק שמובנה בו, שקוסם לנתניהו, חלק שלא קשה ללכד סביבו הסכמה בינלאומית רחבה – הצורך בהשמדת ארגון טרור. צריך עוד לסגור את הפינה של החטופים וזו התקווה הגדולה – כל עוד טראמפ מתעקש עליהם (לגודל הפלא והתדהמה – יותר מאשר נתניהו), אין בעיה לישראל לאמץ את התוכנית הגדולה, שתחילתה מכוונת לשני יעדי המלחמה של ישראל – החזרת החטופים ומיטוט החמאס. בסדר הזה. טראמפ מבקש לעקור מעזה לא רק את החמאס אלא את העזתים למדינות שעדיין לא נתנו את הסכמתן. אולי זה יקרה, סביר שלא. העזתים מצדם אולי יסכימו להגר לקליפורניה אבל לא לירדן. דניאלה וייס והסמוטריצ'ים מצידם כבר חושבים להגר לעזה. הבעיה היא שאם זו תהפוך לשטח אמריקאי, הגזענים שלנו לא יורשו להיכנס אליה מתוקף ההגבלות שהממשל הטיל עליהם.
לנשיא האמריקאי מייחסים חשיבה עסקית-נדל"נית. הוא מקלף מהסכסוך את רבדיו ההיסטורים, הדתיים, הלאומיים וחותך ישר לפתרון של פשרה עסקית או טריטוריאלית. לכאורה, יש כאן חשיבה מרעננת, "מחוץ לקופסא" כפי שהחמיא לו נתניהו, אבל הבעיה היא בקליינטים שלמענם הוא תופר את הפיתרון. הם לא בהכרח ישתפו פעולה. ואז נתקלים במכשלה הטראמפית המוכרת: איך מגשרים על הפער בין הרעיון לביצוע, בין החזון למימושו. זה הרבה יותר מסובך מהמצב שבו יריב לוין וגדעון סער מצליחים להסכים ביניהם.
קשה להניח שיש לטראמפ תוכנית סדורה להוצאת העזתים, לשיקום הרצועה. הוא מאוהב ברעיון, פחות בפרטי הביצוע. בשביל זה יש לו את הוויטקופים למיניהם. שהם לא מדינאים, אלא עורכי דין שיעבדו על החוזה. החזון הוא החוזה.
וזה מזכיר בדיחה נוספת. במלחמת העולם השניה איימו הצוללות הגרמניות על התעבורה הימית. איך פותרים את הצרה הזו? מומחה שהגיע לצ'רצ'יל מצא את הפיתרון: נייבש את האוקיינוסים וכך נחשוף את הצוללות. ואיך בדיוק נייבש, שאלו אותו. אני אחראי לרעיון, השיב, לא לביצוע.
