משפט שדה
קמפיין ההשחרה חזר כמו בומרנג
באחד מפסקי הדין הייחודיים שניתנו באחרונה בתחום לשון הרע, השופט גיא הימן מבית משפט השלום בת”א הטיל פיצויים של 755,633 שקל על העיתונאי העצמאי ניק קוליוחין ועובדת לשעבר ב״צור תקשורת״ דנית ליטאי
1. הסכום הענק הוטל כשהוא מכוון לגופים שפעלו ברקע
זהו ללא ספק אחד מפסקי הדין הייחודיים שניתנו בשנים האחרונות בתחום לשון הרע. השופט גיא הימן מבית משפט השלום בתל אביב הטיל פיצויים בסכום עתק של חצי מיליון שקל (755,633 שקל, כולל הוצאות, ריבית והצמדה) על שני נתבעים – העיתונאי העצמאי ניק קוליוחין ועובדת לשעבר ב"צור תקשורת" דנית ליטאי. מדוע פסק השופט, בניגוד למקובל, סכום כה גבוה על שני דלי אמצעים נטולי כיס עמוק כחברה או בעל הון? כנראה בגלל הבנתו, שעולה בין שורות פסק הדין, כי השניים הופעלו כפיונים לביצוע קמפיין השחרה במסווה של "תחקיר" עיתונאי, שניים שהופעלו כשלוחיהם של הגופים בעלי הכיסים העמוקים שלא נתבעו, אבל השופט השתכנע שהם יממנו את הסכום חסר התקדים הזה שהושת בתביעה ללא הוכחת נזק ועל "תחקיר" שאפילו לא פורסם.
התובעת היא אקומיוניטי, תאגיד חברתי למיחזור פסולת אלקטרונית. באמצעות עו"ד יגאל קווה ויקיר בן גליל מ"גולדפרב גרוס זליגמן", תבעה אקומיוניטי את קוליוחין וליטאי על קמפיין נגטיבי שנועד להרחיק ממנה לקוחות, בהן צ'ק פוינט, טלדור, אורקל ישראל, נספרסו ישראל, כלי זמר ועוד.
לצד סכום הפיצוי הגבוה, מתגלה ייחודו השני של פסק הדין - הרמת הפרגוד מעל פרקטיקה שבה מגויסים עיתונאים ככלי נשק בסכסוך מסחרי. השופט הימן לא מסתפק באחריות הנתבעים, קוליוחין וליטאי, ומרמז לכיוונם של הדגים הגדולים בסיפור הזה.
2. קמפיין השחרת אקומיוניטי נועד להעביר את לקוחותיה למא"י
הראשון הוא מעסיקתה של ליטאי, "צור תקשורת". את איבתו של השופט הימן ניתן ללמוד מהגדרתו אותה: "סוכנות של ייעוץ, יחסי־ציבור ניהול־קמפיינים ומסעות־תעמולה". ולמה של"צור תקשורת" יהיה עניין לשסות באקומיוניטי עיתונאי שמלווה ומתודרך בעובדת המשרד? מן הסתם כדי לשרת לקוח, מתחרה עסקי, שמעוניין לפגוע בה. שוק מיחזור הפסולת האלקטרונית נשלט אז בידי שתי חברות - מא"י (מיחזור אלקטרוניקה לישראל) ואקומיוניטי. השופט הימן שותל רמז למתחרה כשהוא מצטט את מנכ"ל אקומיוניטי צחי עין גל: "בשוק שיש בו שני שחקנים, שני שחקנים גדולים, ברור לגמרי שכשאחד ייצא מהמשחק, כל השחקנים בארץ חייבים לעבור לשני". ובעברית פשוטה: קמפיין השחרת אקומיוניטי נועד להעביר את לקוחותיה למא"י.
שחקן נוסף בפרשה היא עמותת הפורום לישראל ירוקה שעתרה לבג"ץ ודרשה מהמשרד להגנת הסביבה לשלול את ההכרה, כלומר את הרישיון, של אקומיוניטי. בא כוחה, עו"ד קווה, טען בתגובתו לבג"ץ: "העומדת מאחורי קמפיין השחרה זה היא לא אחרת מאשר מא"י – מונופול אשר אקומיוניטי היא המתחרה היחידה שלו". כלכליסט פנה למנכ"ל מא"י דותן קבק בשאלה ישירה להבהרת מעורבותה, אבל הוא העדיף לא לחזור עם תשובה.
3. מדוע החליט השופט להשאיר את עובדת "צור תקשורת" בפסק הדין?
השרשרת לפיכך, לפי אקומיוניטי וכנראה גם לפי השופט, היא: מא"י – "צור תקשורת" – ליטאי – קוליוחין. בתחילה היתה גם תחקירנית בשם הילה אופמן שעבדה עבור קוליוחין, והתקשרה ללקוחות אקומיוניטי כדי להטיח בהם את הדיבה הנטענת בצירוף איום: בניגוד לחוק, אקומיוניטי שורפת את הפסולת במקום למחזרה תוך גרימת סיכון לבריאותם של תושבי האזור, דבר שעלול לעלות ללקוחותיה בקנס של 6 מיליון שקל. השופט הימן מיסגר את לשון הרע: "הטחה של מידע שלילי, על אודותיה של התובעת, בלקוחותיה. לא יותר ולא פחות".
אופמן נמחקה מהתביעה לאחר ש"הסגירה" את מפעיליה קוליוחין וליטאי. אלא שכאן נעצרה השרשרת ועולה תמיהה: מדוע אקומיוניטי לא תבעה גם את "צור תקשורת" אף שליטאי היתה עובדת במשרד? דומה הדבר לתביעת לשון הרע נגד עיתונאי מבלי לתבוע את העיתון. באקומיוניטי טוענים שהשופט מנע ממנה לפרוץ באמצעות שאלון את הנתיב שמוביל מליטאי ל"צור תקשורת". "אם היתה לנו הוכחה, מישהו יותר בכיר, גדול, ארגון, היינו תובעים אותו", העיד מנכ"ל אקומיוניטי. וגורם בחברה הוסיף: "היינו שמחים שרונן צור ייחקר ויישאל מי שכר את שירותיו". בפסק דינו מתאר השופט כך את העובדת הזוטרה ליטאי: "'לא ראיתי, אין לי מושג. לא יודעת', חזרה הנתבעת ושיננה עד כי לבית המשפט לא נותר, אלא להיזכר בפרשנות שהשמיע מותב־תלתא ידוע: איוואזרו, מיזארו וקיקזארו (שמותיהם של שלושת הקופים – הלא רואה, לא שומע, לא מדבר)”.
ישיבת ההוכחות בתיק התקיימה ביוני 2023 ואז, הפתעה, השופט הימן הציע לעו"ד קווה, בא־כוחה של אקומיוניטי, למחוק את ליטאי מהתביעה. והנה, להפתעתה המרה "התהפך" השופט והטיל עליה (ועל העיתונאי) אחריות מלאה ללשון הרע בצירוף פיצויי עתק. מותר להניח שאת הסכום הזה פסק השופט לאחר שהתברר לו שלליטאי יש הסכם שיפוי עם "צור תקשורת". והוא קובע שגם לעיתונאי יש "ביטוח" תשלום. "דומני כי מעטים הם העיתונאים", מעיר השופט בציניות מופגנת, "הזוכים להתברך במקורות כה מוצלחים (הכוונה לליטאי, שהעיתונאי טען שהיא "מקור" – מ"ג), שלא רק מציידים אותם במידע...אלא נושאים גם בעלויות, העלולות להיכרך בחשיפתה של התנהלות עגומה זו".
4. מדוע אקומיוניטי איבדה את רישיונה?
פסק דינו של השופט נועד לקעקע את "התחקיר העיתונאי" שמסתכם לשיטתו באיום על לקוחותיה של אקומיוניטי: "איום בדבר תוצאותיו של המשך הקשר עם התובעת (אקומיוניטי): קנס כספי גבוה, הרתעתם של משקיעים, פגיעה במעמדו של התאגיד, סיבוכו אל מול הדרישות מדיני התאגידים הציבוריים ופגיעה בשוויין של ההחזקות בו".
קוליוחין וליטאי לא פעלו בחלל ריק. לפניהם שודרה בחדשות 12 ובמאקו כתבה של יולן כהן על הנזקים הנגרמים לתושבים בחבל לכיש, בשל זיהום אוויר שמקורו בשריפה אסורה של פסולת אלקטרונית בעיירה הפלסטינית אִד'נא, שבדרום־מערב יהודה. האצבע הופנתה לאקומיוניטי. בהמשך, עמותת הפורום לישראל ירוקה הגישה תביעה ייצוגית למחוזי בירושלים, אבל בהמלצת השופטת גילה כנפי־שטייניץ נמשכה התביעה תוך חיוב בהוצאות. במקביל הגישה העמותה את הבג"ץ לשלילת רישיונה של אקומיוניטי, שקשרה בתגובתה את הפורום למא"י, שמשלבים ידיים לסילוקה מהשוק. ואכן, לבסוף השיגו את מטרתם ורישיונה של אקומיוניטי נשלל. זה קרה לפני פסק הדין שניתן כעת. בגלל מוניטין שלילי מוצדק או כזה שהודבק.
5. הכרישים נלכדו בפסק הדין, ונענשו בכיס
אהרן ברק, לשעבר נשיא בית המשפט העליון, השיב פעם לאיש אקדמיה שתקף את אחד השופטים על פסק דין שנתן. "אנא ממך, עשה אנליזה לפסק הדין ולא פסיכואנליזה לשופט", הציע ברק לפרופסור. במקרה הנוכחי, השילוב בין השניים מתבקש מקריאת פסק הדין. באולמו של השופט הימן התייצבו שני נתבעים בלבד, ליטאי וקוליוחין. בהדרגה התברר לו ש"הנתבעים" האמיתיים נמצאים מחוץ להישג ידו. על ספסל הנתבעים הושבו הסרדינים, ואילו הכרישים נותרו הרחק מאולמו. לכן, חש שלא ימצה את מלאכתו אילו יסתפק בשליחים ולא בשולחים. את הפער הזה סגר השופט הימן בשתי דרכים יצירתיות למדי.
הראשונה, בציטוטים שלכדו לתוך הסיפור את הכרישים. בציטוטים מפורשים יותר ("צור תקשורת") ופחות (מא"י). לצידם של שני הנתבעים הוא הושיב למעשה את שולחיהם. הדרך השנייה היא סכומי העתק שהטיל על שני הנתבעים. לא לפני שווידא, ונקווה שצדק, שאת הכסף ישלמו הגדולים ולא הקטנים שאין להם את הכיסים העמוקים שנדרשים לתשלום 755,633 שקל. בדרך זו מיסגר השופט את מסר ההרתעה שחשב לנכון להעביר בפרשה זו – מי שנכנס למשרד יחסי ציבור כדי להזמין קמפיין השחרה נגד מתחרה עסקי יוענש ובגדול. העיתונאי ועובדת המשרד ישלמו בקלון האחריות; המזמין או המשרד או שניהם ישלמו בכספם.
ניק קוליוחין מסר בתגובה: ״פסק הדין הזה הוא פגיעה חמורה בחופש העיתונות, חופש הביטוי וחופש הדיבור. אני עובד על ערעור. לפי השופט אסור לעיתונאי לברר פולו אפ לכתבה בערוץ 12 עם מושאי תחקיר מבלי שעשה קודם תחקיר המשך עצמאי ואסור לפנות לבכירים בחברות כי הם לא יכולים לשמש כמקור עיתונאי.
"השופט שכח לציין שהפנייה נעשתה אך ורק לחברות ענק שהחוק מטיל עליהן אחריות פלילית מורחבת לפקח ולוודא שהפסולת הרעילה שלהם והמסווגת לעתים אכן ממוחזרת כראוי מבלי לפגוע בבטחון המדינה או לפגוע בבריאות הציבור ולזהם את הסביבה.
"השופט גם שכח! לציין שמדינת ישראל, בעקבות הפרסומים ברבים שנעשו, שללה את הרישיון של חברת המחזור המדוברת, בדיוק מהסיבות שצוינו בפנייה לחברות הענק שעבדו עם אותה חברת המחזור. חשוב גם לציין שאין לי שום קשר לתאגיד מא״י, לא דיברתי איתם מעולם על התחקיר הנ״ל. בנוסף זה מוזר מאוד שחדשות 12 לא נתבעה על הכתבה שלשיטת התובעת והשופט היא הטלת רפש״.
