פרשנות
מס רכוש הוא המבחן האמיתי של סמוטריץ'
ריווח מדרגות המס יעלה למדינה 5 מיליארד שקל בשנה. באוצר התחייבו לאזן את זה עם מס רכוש חדש, אבל יש בעיה: קל לוותר על מס שעוד לא הוטל, קשה לבטל הקלה שכבר הובטחה. השאלה היא אם שר האוצר ינהג באחריות או ייסוג
מתחת לרעש, לספינים ולכותרות על "הקלה לשכירים", מסתתרת אחת ההחלטות הפיסקאליות החשובות ביותר של תקציב 2025–2026 — שכלל לא ברור אם הציבור הספיק להעמיק ולהבין את המשמעויות שלה. ייתכן שזז אולי המבחן הגדול ביותר של בצלאל סמוטריץ' כשר אוצר: האם יאשר הטלת מס רכוש מחדש, כתנאי לריווח מדרגות מס ההכנסה.
ריווח מדרגות מס הכנסה כפי שהוצע במסגרת תקציב המדינה ל־2026 הוא הפחתת מס הכנסה לכל דבר ועניין. לא תיקון טכני, לא התאמה אוטומטית, אלא מהלך שמקטין את נטל המס על עבודה — בעיקר על שכבות שמרוויחות כ־16.5 אלף שקל — וכרוך בעלות תקציבית עצומה של כ־5 מיליארד שקל בשנה. יותר נטו לשכירים משמע פחות הכנסות למדינה.
ומהצד השני של המשוואה ניצב מס רכוש — מס על נכסים (ולא על עבודה) שהוטל בעיקר על קרקעות. מס שנתפס כפרוגרסיבי יותר, כזה שפוגע פחות בצמיחה, ומוכר היטב בכלכלות מפותחות. בישראל הוא הפך למילה כמעט אסורה. ההתניה בין המהלך הראשון לשני אינה תיאורטית אלא ממשית. בדברי ההסבר להצעת התקציב נכתב במפורש כי ריווח מדרגות מס ההכנסה מוצע בצד הטלת מס רכוש. לא כפרשנות, אלא כחלק מאותו תיקון חקיקה ואותו איזון פיסקאלי. זה לא מקרי.
הפקידות המקצועית באוצר הצליחה לשכנע את סמוטריץ' בעיקרון בסיסי, כמעט טריוויאלי בכל מדינה אחראית: לא מבצעים הפחתות מס קבועות בלי מקור תקציבי קבוע. זהו עקרון שמדבר למשקיעים, לשווקים ולחברות הדירוג הרבה יותר מכל נאום. כאן בדיוק נבחן שר אוצר: לא ביכולת שלו לחלק מתנות, אלא ביכולת שלו גם לקחת, גם להגיד "לא", וגם לעמוד בהתחייבויות.
אלא שכאן מתחילה הבעיה האמיתית — המלכודת, אם תרצו — והיא פוליטית, לא כלכלית. המשוואה הזו כמעט בלתי אפשרית לביצוע עבור כל פוליטיקאי, לא רק עבור סמוטריץ', שממילא מזוהה כפופוליסט. מרגע שהובטחה לציבור הפחתת מס הכנסה, נסיגה ממנה היא כמעט בלתי אפשרית. שכירים כן מרגישים נטו. כן עוקבים. כן מענישים. לעומת זאת, נסיגה מהטלת מס חדש היא קלה, שקטה וכמעט בלתי נראית. אף אזרח לא ידפוק בדלת וישאל את סמוטריץ' מדוע מס רכוש לא הוטל. אף קבוצת לחץ לא תצא להפגין בעד מס שלא נולד. זו האסימטריה הקלאסית של הפוליטיקה הפיסקאלית: הבטחות להפחתות מס נחרטות בזיכרון הציבורי, התחייבויות להעלאות מס נעלמות בשקט. הסיכון ברור — ההקלה תישאר, המס יידחה, והפער ייפול על הגירעון.
והפער הזה אינו תיאורטי אלא מתוכנן. הפחתת מס ההכנסה תגרום לאובדן הכנסות מיידי של כ־5 מיליארד שקל כבר בשנה הבאה. מס הרכוש צפוי להניב ב־2026 כ־1 מיליארד שקל בלבד. הפער — כ־4 מיליארד שקל, כ־0.2% תוצר — כבר מגולם בגירעון. לכן יעד הגירעון ל־2026 עומד על כ־3.9% תוצר ולא 3.7%. רק ב־2028 ואילך הדברים היו אמורים "להתאזן". כלומר, הצעד מאזן רק ב"הבשלה מלאה", כאשר שני המהלכים קורים במלוא העוצמה.
הדברים מורכבים אפילו יותר, שכן תקרת הגירעון שנקבעה (כ־4%) היא גירעון שמגדיל את החוב — ולא מקטין אותו. וזה קורה דווקא בשנה שבה המשק צפוי לצמוח בכ־5%, קצב חריג וגבוה במיוחד, אחרי שלוש שנים רצופות של גירעונות מעל 5% תוצר. אם גם בתנאים כאלה לא שומרים על משמעת פיסקאלית, קשה להסביר מתי כן.
ולכן זה המבחן האמיתי של סמוטריץ'. לא ריווח המדרגות, לא מס הרכוש כשלעצמו (ובוודאי לא מיסוי הבנקים), אלא היכולת לעמוד על עיקרון, על מילה ועל אחריות. שר אוצר שלא יודע גם לקחת — אינו שר אוצר. הרי כל אחד יכול להיות שר של "כן".
