"אני מקווה שאנו לא מרגילים את המדינה לא לקחת אחריות"
שנתיים לשבת השחורה, והחמ"ל האזרחי עדיין פועל לתת מענה לתושבים שנפגעו במלחמה, כולל במערכה מול איראן. לדברי אחד המקימים גיגי לוי־וייס, "בכל התקופה הורגשה אוזלת יד משמעותית מצד הממשלה. היום, למשל, אנו ממשיכים לבנות גני ילדים". המנכ"לית הדס דניאלי־ילין: "עברנו משלב הסיוע - לשיקום ובנייה"
"נקווה שהמלחמה מאחורינו, אבל המעורבות האזרחית בצפון ובדרום לא מסתיימת, להפך. זה זמן הבנייה המחודשת, ולא רק של האזורים האלה אלא של כל מדינת ישראל. אסור שאנשים באזורים שנפגעו ירגישו שוב שהם לבד, הם צריכים להרגיש שאזרחי ישראל איתם. גופי החברה האזרחית שהתגייסו ב־7 באוקטובר זה האור שלפני המחנה, וחייבים להמשיך ברוח הזו ולא לחזור לשגרה ולחשוב שסיימנו", אומרת לכלכיסט הדס דניאלי־ילין, מנכ"לית החמ"ל האזרחי, גוף החברה האזרחית ההתנדבותי הגדול ביותר שקם לאחר השבת השחורה, ופעל מיד כסטארט־אפ של יזמויות שקמו אד־הוק לפי הצרכים שעלו מהשטח — מהקהילות המפונות, החיילים, המשקים החקלאיים, כיתות הכוננות ועוד. זו היתה התארגנות אזרחית ספונטנית שיצרה אימפקט רב, אך בהחלט לא היחידה: ארגוני חברה אזרחית רבים ואנשים פרטיים הביאו באותם ימים לידי ביטוי את הסולידריות הישראלית כשנכנסו לוואקום האדיר שהשאירה הממשלה שהפקירה את אזרחיה.
"זה שבשבועות הראשונים ארגונים אזרחיים שיכולים לזוז מהר, לגייס כסף מהציבור ולהביא המון מתנדבים ופועלים קצת כמו סטארט־אפ היו יותר משמעותיים וחיפו על הביצוע של הממשלה - זה לגיטימי", אומר יזם ההייטק גיגי לוי־וייס, ממייסדי החמ"ל האזרחי וחבר הוועד המנהל. "הבעיה היא שמצאנו את עצמנו עושים אותו דבר גם אחרי תשעה חודשים - מפרויקטים לשיכון מפונים ועד הפעלת גני ילדים, ופה אתה מתחיל להרגיש אוזלת יד משמעותית. זה שהמשכנו לטפל בהרבה מאוד דברים גם שנה וחצי ושנתיים אחרי — היום, למשל, אנו ממשיכים לבנות גני ילדים — מעלה שאלות. אתה אומר 'אני מקווה שאני לא מרגיל את המדינה שהיא לא צריכה לקחת אחריות'".
דניאלי־ילין מוסיפה: "ב־7 באוקטובר הרשויות, בעיקר בעוטף, היו במצב קשה, וטבעי שגופי חברה אזרחית יעזרו להן. ככל שעבר הזמן הרשויות המקומיות נכנסו לתמונה, אבל הבעיה היא שגופי הממשלה לא מצליחים לתת להן את התמיכה והעזרה שהן צריכות". לוי־וייס: "ראשי הרשויות הם הגיבורים המדינתיים של האירוע. בלעדיהם המצב היה גרוע בהרבה. כשאתה רואה שהם כן מצליחים אף על פי שאין להם כמעט סמכות, אתה אומר 'איזה ביזיון שהממשלה לא מצליחה לדלוור את הדברים כמו שהם מצליחים'. אחת התובנות היא שצריך להעביר לרשויות המקומיות הרבה יותר סמכויות".
1 צפייה בגלריה
הדס דניאלי־ילין וגיגי לוי־וייס. "כמו בטנק שבו אין ימין ושמאל, כך גם בשוחות של העשייה האזרחית"
(צילומים: nfx, אוריאל כהן)
החמ"ל האזרחי קם על הפלטפורמה והתשתית של המחאה נגד הממשלה, כשארגונים כמו מטה ההייטק, אחים לנשק, בונות אלטרנטיבה ואחרים חברו ביחד מיד לאחר האסון. "נפגשנו בבוקר ה־8 באוקטובר, היינו בהתחלה עשרות אנשים, בצהריים כבר מעל 100 איש ובערב מאות", מספר לוי־וייס. "היתה תחושה שכל מי שהיה קודם במחאה ולא נקרא למילואים - מצטרף לעזור בחמ"ל, ואחרי כן גם הצטרפו הרבה מאוד אנשים שלא היו קשורים למחאה. כמו בטנק שבו אין ימין ושמאל, גם בשוחות של העשייה האזרחית התנדבו אצלנו חילונים, דתיים, שמאל וימין, ואתה מבין אז כמה שהפוליטיקאים עסוקים בלפלג אותנו, כי אנו בתור עם יכולים להסתדר אחד עם השני ולשתף פעולה".
לדברי לוי־וייס, "כיזם, ראיתי הרבה ניסיונות להקים דברים, אבל דבר כזה לא ראיתי מעולם. התזה שלנו היתה שאנו הולכים לכל מקום שצריך ועוזרים בכל דבר אפשרי, וברגע שהרשויות באות ורוצות לקחת את זה על עצמן, אנו מעבירים להן". לדבריו, שלושה גורמים שינו את המשוואה: "כוח אדם הכי איכותי שיש בישראל עם מחויבות של אלפיים אחוז, צורך אין־סופי שהיה בכל מקום וגישה למשאבים — רכבים, ציוד, כסף וקהילות בארץ ובעולם. זה יצר מבנה שהוא מין סטארט־אפ אינקובטור ענק. כשהמהות שלך זה להקים פרויקט, לעזור כמה שיותר, לסיים ולעבור לדבר הבא - זה מייצר גמישות מחשבתית שלא קיימת בדרך כלל בארגוני חברה אזרחית".
הרעיון הפשוט הפך למערכת פעולה סדורה: לזהות צורך, לגייס צוות, משאבים ומתנדבים, ולספק פתרון מיידי. "למשל, מישהו הגיע וסיפר שבמלונות בים המלח אין גני ילדים והילדים משתגעים", נזכר לוי־וייס. "בתוך 4-3 ימים כבר העמדנו גן ילדים ראשון עם מנהל פרויקט, ואחריו עוד ועוד, והפרויקט הזה רץ עד היום. דוגמה אחרת היא ששמענו שאין אוכל בשטחי ההיערכות. דיברתי עם שף שהיה איתי בטייסת שגייס עוד שפים, ובתוך שלושה ימים כבר היינו עם מטבחי שדה שהאכילו עשרות אלפי חיילים במשך שלושה שבועות עד הכניסה לעזה".
בתוך זמן קצר צמח הארגון לגוף בעל ממדים לאומיים. "נכנסנו לתוך הוואקום, ובשיא היינו עם 30 אלף מתנדבים יומיים ב־200 פרויקטים במקביל", אומר לוי־וייס. בראשית המלחמה היו פרויקטים רבים: סיוע לוגיסטי בפינוי אנשים (בעיקר זקנים, נכים ועולים) וחיות מחמד ממוקדי האסון, עזרה לקהילות המפונות בציוד ובגדים, סיוע ברכישת ציוד צבאי חסר, בהסעות חיילים לשטחי כינוס, קטיף גידולים חקלאיים, חליבת פרות, הקמת חמ"ל נעדרים, מתן ציוד לכיתות כוננות ב־150 יישובי קו עימות ועוד פרויקטים רבים. בחמ"ל האזרחי חושפים לראשונה גם נתונים על הפעילות: יותר מ־500 טונות ציוד צבאי וכ־700 טונות ציוד אזרחי יובאו מחו"ל, חולקו 22 אלף חרמוניות, הוכנו כ־570 אלף מנות מזון, הוקמו 250 גני ילדים לקהילות המפונות, הוכשרו 2,700 איש לשמש ככבאים אזרחיים בחירום ב־200 יישובים, הוקמו 50 מקלטים לחברה הבדואית ומעל ל־60 מרכזי נוער, ניתן סיוע תפעולי ל־30 מפעלי תעשייה, בוצעו 50 אלף שעות התנדבות בחקלאות ועוד.
אחד המפתחות להצלחה היה השימוש בידע הטכנולוגי העצום שהביאו איתם מתנדבי החמ"ל, רבים מהם מעולם ההייטק. "הכל ישב על מערכות טכנולוגיות שבנינו", אומר לוי־וייס. "יצרנו כפתור אדום ששמנו באתרי החדשות, שאתה לוחץ ומגיע לקול סנטר שלנו, וכך הגיעו אלינו בקשות. חברת מאנדיי שמה אצלנו מערכת לניהול הבקשות, וכך בנינו תמונת מציאות של מה חסר ואיפה, ודיברנו עם מי שצריך. למשל, כשהגיע מידע על ציוד צבאי חסר, דיברנו עם משרד הביטחון, קנינו אלפי פריטים בחו"ל, ומאחר שלא היו אז טיסות, הסתייענו בהטסה במיליארדרים יהודים. גם הקמנו חמ"ל נעדרים עם מאות אנשים שעבדו במשמרות ואספו מידע מבתי חולים, זק"א, משטרה, צבא ועוד, ואחרי זה העברנו את כל המידע לגל הירש".
גם גיוס המשאבים הלך והשתכלל. "בהתחלה היה צריך כרטיס אשראי, אז נתתי את שלי ואני מקבל עדיין כל מיני חיובים", אומר לוי־וייס. "אחרי זה אשתי וחברות שלה הקימו את 'מחלקת השנור', והתקשרו לחברות ורשתות וביקשו תרומת ציוד — מזון לתינוקות, חיתולים וכדומה. כשהבנו שאין ברירה וצריך כסף התחלנו לגייס תרומות בארץ, וחצי מהכסף גויס פה, אך מהר מאוד התחלנו להגיע גם לתורמים בחו"ל — היהודים העשירים בעולם, מכל קצוות הקשת: ימין, שמאל, תומכי ממשלה ומתנגדיה. כולם תרמו". לפי נתוני החמ"ל האזרחי, בסך הכל גויסו בארץ ובחו"ל כ־200 מיליון שקל מאז 7 באוקטובר.
שנתיים אחרי, והחמ"ל האזרחי לא מפסיק לעבוד. "יש כל הזמן בקשות שאנו מקבלים מהרשויות או ממשפחות שלא חזרו לבתים או מהיישובים, ומתנדבים שלנו מסייעים ומספקים פתרונות, וכמובן שזה בא בפיקים, כמו במלחמה עם איראן", מספרים בחמ"ל. במקביל, מספרת דניאלי־ילין, "אנו עוברים משלב הסיוע - לשיקום ובנייה מחדש. בשנה האחרונה היו לנו מעל 40 אלף שעות התנדבות רק לשיקום הפיזי של הדרום והצפון ו־19 אלף שעות התנדבות למען חיילים, למשל בהקמת חדרי כושר, ספריות, רשתות צל וכו', ואנו גם מתחילים לעבוד עם צוותי החירום ברשויות".
לצד "הזרוע הביצועית" הזו, לוי־וייס מספר על הקמת "זרוע חינוך לעשייה אזרחית". לדבריו, "הבנו שהליבה של החמ"ל, הדבר שהיינו הכי טובים בו, זה טיפוח הרוח ההתנדבותית ותיעול שלה לפרויקטים משמעותיים. אמרנו שחייבים לדאוג שתהיה תשתית קדימה, דור חדש של עשייה אזרחית שישמר את הרוח הזו, שתמיד היתה קיימת בעם ישראל, אבל היינו צריכים מצב חירום גדול כדי שתפרוץ. לכן יצרנו שורת פעילויות שמעודדות עשייה אזרחית: עשינו ל־600 בני נוער פעילויות חינוך חברתי בנגב ובגליל יחד עם הרשויות, 2,500 תלמידי מכינה עוברים אצלנו סמינר על עשייה אזרחית וחשיבותה לקיום המדינה, יצרנו שישה גרעיני צעירים שיעברו לגור בנגב ובגליל, יצרנו מסע זהות 'בשבילנו' שמדגיש עשייה אזרחית. החברה האזרחית חייבת להיות מעורבת וחזקה, לא רק כי היא יכולה לזוז מהר יותר מהממשלה, אלא כי היא תיקח חלק חשוב בתהליכי הריפוי והשיקום של ישראל".
