מתכנני המדינה נישבו בהפיכה המשטרית והבדואים משלמים את המחיר
בשבוע שעבר התכנסה הוועדה לנושאי תכנון עקרוניים (ולנת"ע), שליד המועצה הארצית לתכנון ובנייה, כדי לדון בהקמתם של 5 יישובים חדשים, לאורך כביש באר שבע-דימונה. מדובר במקטע של כ־30 קילומטרים בלבד, שעליו מבקשת המדינה להעמיס שורה של יישובים קהילתיים חדשים, בשם "פיזור אוכלוסייה משלימה" ו"חיזוק הרצף ההתיישבותי".
אבל איזו אוכלוסייה בעצם צריכה "השלמה" ו"חיזוק"? המילים מגלות טפח ומכסות טפחיים. מי שחיים באמת במרחב שבין דימונה לבאר שבע הם כ-85 אלף אזרחים בדואים, שכמחציתם מתגוררים בכפרים שהמדינה מסרבת באופן עקבי להכיר בקיומם ובזכויותיהם על הקרקע, וממציאה חדשות לבקרים כלים דרקוניים כדי לעקור אותם ממקומם ולרכז אותם בעיירות ובכפרים צפופים, עניים, ונטולי תשתיות.
היישובים החדשים לא נועדו לתת מענה לצרכים קהילתיים מדומיינים, אלא להפוך את הבדואים לזרים במולדתם. כל איתור של יישוב יהודי חדש תוכנן כך שיחסום, יפריד ויעכב את פיתוח הכפרים הקיימים.
המטרה אפוא של הקמת היישובים איננה "חיזוק הנגב" אלא ייהוד שלו. במילים אחרות, המוטיבציה האמיתית היחידה לקידום התכנית היא עקירה ודחיקה של האוכלוסייה הבדואית והחלפתה באוכלוסייה שהשלטון חפץ ביקרה: יהודית בוודאי, עדיף שתהיה ממעמד חברתי כלכלי בינוני-גבוה, ורצוי גם כזו "בעלת מוטיבציה אידאולוגית חברתית ו/או דתית" לפי עורכי התכנית. גם הערים והעיירות היהודיות הקיימות בנגב, הסובלות אף הן מהפליה ארוכת שנים, מחוסר פיתוח וממחסור במשאבים לא ירוויחו דבר מהמהלך.
במדינה מתוקנת ניתן היה לצפות שהדרג המקצועי יבלום יוזמות מהסוג הזה, המנוגדות לכל הגיון תכנוני, סביבתי או חברתי, כפי שגם קרה בעבר עם יוזמות דומות. בישראל, שבה מערכת התכנון היא היררכית וריכוזית במיוחד, אין גם קושי מיוחד לעשות זאת: תכניות המתאר הארציות והמחוזיות מדברות כולן על חיזוק היישובים הקיימים, ועל הימנעות מהקמה של יישובים חדשים. בנגב בפרט ברור כי יש לחזק את הערים והעיירות הקיימות, הן כמהלך חברתי של תיקון עוולות עבר והן לצורך ההגנה על השטחים הפתוחים.
איך בכל זאת מקודמות החלטות המנוגדות למדיניות התכנון ולכל היגיון מקצועי? כאן מתגלה לא רק מחדל תכנוני, אלא גם היבט מוחשי של ההפיכה המשטרית, המחלחלת מטה למערכות המקצועיות. במקום שתכניות מתאר ישמשו כלי לתיקון חברתי ולחלוקה הוגנת של המשאבים, נעשה בהן שימוש הפוך: ריקון מתוכן של ייעודי קרקע קיימים, סיווג מחדש של קרקעות בסכסוך כ"אדמות מדינה", והצגת רשות הבדואים כמי שמייצגת את האוכלוסייה על אף התנגדות גורפת של הקהילה הבדואית עצמה.
העניין המהותי הוא חוסר ההכרה בערכים הבסיסיים של הבטחת חיים בכבוד ובשוויון לכל אדם באשר הוא. אלו אותם ערכים שאמורים להדריך את דרכו של כל מתכנן. שיקולים כגון תפיסת שטח, צמצום מרחב המחייה של האוכלוסייה הבדואית ופיקוח עליה הינם שיקולים מפלים, גזעניים ופסולים מיסודם. אמנם הממשלה הנוכחית לא המציאה לבדה תפישות אלו, אבל אין ספק שבחסותה מוסרים כל האיזונים והבלמים המקצועיים והערכיים, והן הופכות למציאות בשטח במהירות מסחררת. ההפיכה המשטרית איננה מסתכמת בסדרת הליכי חקיקה בכנסת. היא כבר מתממשת כאן ועכשיו, דרך מערכת התכנון בנגב. במקום מתכננים בעלי עמוד שדרה מקצועי, המקפידים להיות שומרי הסף של תכנון המרחב באופן הוגן, שוויוני ובר קיימא, יושבים כבר היום במנהל התכנון שורה של עושי דברם, המוכנים לוותר על כל עקרון מקצועי לפי דרישת הפוליטיקאים.
ד"ר מיכל ברייאר היא ראשת מערך מחקר וכתיבה בעמותת במקום – תכנון וזכויות אדם
