ממאה לאפס - החברה האזרחית במצב חירום מתמשך
הפסקת האש עם איראן סימנה לכאורה סוף למתיחות, אך החזרה לשגרה הייתה מהירה מדי, חדה מדי ממאה לאפס. אזעקות נעלמו, כותרות התחלפו ובעוד שהמדינה מתכנסת חזרה לשגרה ביטחונית, החברה האזרחית נותרת במצב חירום מתמשך.
החברה האזרחית נאבקת יום-יום עבור ילדים שסובלים מטראומה שקטה, עבור משפחות מנותקות מהקהילה וקשישים שנאלצים לעבור ימים שלמים בבדידות כואבת בלי שאיש שם ליבו לכך. באופן ברור וצודק, כשמדינת ישראל יוצאת למלחמה, בוודאי מלחמה על קיומה הממשי, תשומת הלב מופנית לחזית הביטחון שלנו אבל אסור שנשכח שהחוסן האזרחי שלנו לא נבחן רק ביכולת ליירט, הוא נבחן לא פחות בבניית חוסן אזרחי בכל חלקי החברה. כן, גם הקהילה והחברה האזרחית שלנו נמצאים תחת מתקפה. בזמן שכולנו מחפשים הגנה מבחוץ, יש מי שפועלים מבפנים, יום ולילה, כדי להחזיק את החברה הישראלית יד ביד עם כוחות הביטחון ומשרדי הממשלה: העמותות והארגונים החברתיים והם ממשיכים לפעול גם בעת החזרה המהירה לשגרה.
בישראל פועלות באופן קבוע כ-20 אלף עמותות והמגזר השלישי מעסיק מעל 400 אלף עובדים מקצועיים, ולצידם מאות אלפי מתנדבים. המגזר השלישי מספק שירותים חיוניים, בונה קהילות ומקיים תשתית חוסן חיונית גם בשגרה וגם בחירום והוא אחראי ל־5%–12% מהתמ"ג. בחירום הוא הקו הראשון שנותן מענה לאזרחים ואזרחיות לצד משרדי הממשלה. במציאות בה האיומים הביטחוניים גוברים, אנו מוכרחים להבין: החוסן הלאומי אינו נבנה רק באמצעות כיפת ברזל, אלא גם באמצעות תשתיות אזרחיות יציבות. דווקא בזמנים בהם תשומת הלב ממוקדת בביטחון הפיזי, העמותות והארגונים החברתיים חייבים להתחזק בגב הראוי להם.
בדיון שנערך בוועדת הכספים סוכם מתווה הפיצויים לעסקים ברחבי הארץ. שוב, המגזר השלישי נותר מחוץ למענה. עמותות הן חלק בלתי נפרד מהכלכלה הלאומית. הן מספקות שירותים חיוניים שממלאים פערים שאיש אינו נותן לו מענה. המגזר השלישי חייבים להיות חלק בלתי נפרד ממתווה הפיצויים. חישוב ההכנסות צריך להתבסס לא רק על הכנסות עצמיות, אלא גם על תרומות ועל תשלומים מהמדינה עבור שירותים חיוניים, החישוב צריך להיעשות על בסיס מצטבר ולא מזומן ויש לשחרר מיידית את כל החובות שהמדינה חייבת לעמותות. זה גם הזמן להאריך את ההסכמים מול המדינה לשנת 2025, ולמצוא פתרון מיידי לתשלום שכרם של העובדים. אם אנחנו רוצים לחזק את החוסן הלאומי באמת, אי אפשר להסתפק בהצהרות. גב כלכלי לעמותות הוא חוסן למדינת ישראל, לא פחות מכך.
אם רוצים להבין טוב יותר את התמונה, מספיק להעמיק מבט רק בתחום אחד בין רבים כל כך, הבטחון התזונתי. כיום, כ־140 אלף אזרחים מקבלים סיוע קבוע דרך מאות עמותות וכ־45 אלף מתנדבים. כשאזרחים מפונים מבתיהם, העמותות הן הראשונות להיות שם: להציע אוכל, ליווי רגשי, ציוד רפואי, וסביבה תומכת. עמותות רבות מפעילות קווי סיוע נפשי, תומכות באנשים עם מוגבלות, בילדים ובקשישים ומספקות תחושת יציבות ותקווה בתקופה של חוסר ודאות. לא מדובר בסיוע נקודתי אלא בתשתית אזרחית שלמה שפועלת לצד שירותים ציבוריים קריטיים ומאפשרת את השיקום מהתופת. מספר המפונים בישראל הולך ומתרחב, אלפי משפחות מתגוררות בבתי מלון ובדירות זמניות, מנותקות מהקהילה, מהשגרה ומהביטחון האישי. במצבים כאלה, העמותות מספקות מענה פיזי, פסיכולוגי וכלכלי ומחזיקות את הרקמה החברתית.
בעולם כבר מבינים את החשיבות של תשתיות החברה האזרחית: בבריטניה פועל מנגנון ממשלתי בשם Rapid Response Facility שמקצה תקציבי חירום לעמותות רשומות, כך חולקו ערכות היגיינה ל־773,370 בני אדם ותמיכה תזונתית ל־19,315 משפחות והכל תוך ימים ספורים. בארצות הברית, המגזר השלישי מוכר כשותף אסטרטגי. אולם בישראל אין כיום מנגנון חירום ייעודי לתמיכה בעמותות בעת משבר. למרות פעילותם החשובה של משרד הרווחה והמשרד לשוויון חברתי, שפועלים ללא הרף לתמיכה בעמותות, עדיין אין בישראל גוף המחזיק באחריות ישירה למענה תקציבי מהיר, מוסדר ורציף בשעת חירום. העמותות נאלצות לפעול מתרומות מזדמנות ותקציבים זמניים, ולסמוך על סולידריות קהילתית. זה לא מספיק. כשאנחנו מדברים על מוכנות לחירום אסור להשאיר את החברה האזרחית מחוץ לתמונה.
אם אנחנו רוצים לעבור את המשבר הנוכחי וגם את אלו שיבואו אחריו מחוזקים ומוגנים יותר, עלינו להפוך את המגזר השלישי לחלק בלתי נפרד ממערך החירום הלאומי, לבנות מנגנון מימון מוסדר, להעניק רשת ביטחון אמיתית, ולהבטיח לעמותות מקום סביב שולחן קבלת ההחלטות. לעבור מתפיסת ה-"טוב שיש אותם" להחלטה ברורה שהמגזר השלישי, החברה האזרחית- היא חלק בלתי נפרד מהתשתית הלאומית של מדינת ישראל לשעת חירום- כיפת הברזל שלנו בשעות שגרה וביתר שאת בשעת משבר.
עו"ד רוית גרוס היא מנכ"לית "מנהיגות אזרחית"
