ערב יום הכיפורים, התרעות צה״ל מחייבות הכרעה
ערב יום הכיפורים, קשה להתייחס למחלוקת בין צה״ל למשרד האוצר כאל עוד מאבק תקציבי. כאשר הצבא מתריע על פערים במוכנות ללחימה בכמה חזיתות, על מחסור אפשרי בחימושים ועל הצורך להיערך להתפתחויות בלבנון ובזירות נוספות, הדרג המדיני חייב לעצור ולהקשיב.
מלחמת יום הכיפורים פרצה ב־6 באוקטובר 1973. הכשל שקדם לה לא היה תקציבי בעיקרו, אלא כשל של תפיסה, הקשבה וקבלת החלטות. התרעות התקבלו, אך פורשו מבעד לקונספציה קיימת. איננו נמצאים באותו מצב, אולם הלקח המוסדי נותר חד: כאשר אנשי המקצוע מתריעים מפני פער בכשירות, אסור לדחות את דבריהם רק מפני שהמענה יקר או מורכב, מפני שקיימת ביקורת ניהולית, או מפני שהדברים אינם מתיישבים עם העמדה הקיימת.
גם אחרי 7 באוקטובר 2023 הלקח הזה אמור להיות ברור. אין להשוות בין התרעות התצפיתניות לבין המחלוקת הנוכחית, אבל בשני המקרים עומדת למבחן היכולת של המערכת להקשיב לקולות שפחות נוחים לה. קיבלנו מספיק שיעורים כדי להבין שאיננו יכולים להרשות לעצמנו לגלות בדיעבד שהמידע היה לפנינו, שמישהו משך בדש החולצה – אך איש לא רצה לשמוע, שמע באופן סלקטיבי או פירש באופן סלקטיבי.
אין בתפיסה זו כדי להעניק לצה״ל פנקס המחאות פתוח. מערכת הביטחון חייבת לנהל את תקציבה באחריות, בשקיפות הנדרשת והאפשרית וביעילות. ראוי לבדוק ולאתגר את סדרי העדיפויות, ולבחון אם תהליכי הרכש סדורים, אם נעשתה הפקת לקחים ואם הגידול העצום במשאבים מתורגם לכשירות ממשית. משרד האוצר רשאי ואף חייב להציב שאלות קשות. ביקורת תקציבית אינה פגיעה בביטחון; כשהיא מקצועית, היא חלק מחיזוקו, בוודאי בטווח הבינוני והארוך.
פער מבצעי דחוף מחייב מענה עכשיו. תיקון של תהליכי תקצוב, בקרה, תכנון ומשילות צריך להתבצע בנחישות, אך הוא אינו יכול לשמש תחליף להשלמת מלאים, להכשרת כוח אדם או לשמירת הכשירות. את המענה המבצעי יש לתת בטווח הקצר; את השינוי המבני יש לבצע במקביל ובמלוא הרצינות, מבלי לפגוע במענה הדחוף והעכשווי.
גם ההכרעה אינה יכולה להישאר בהתכתשות פומבית בין הצבא לאוצר. על צה״ל להציג את תרחישי הייחוס, הפערים והחלופות; על האוצר להציג את העלויות ואת מקורות המימון; ועל הממשלה והקבינט להכריע, לתעד את הסיכונים הכרוכים בהחלטתם ולקבל עליה אחריות. החלטה שלא להקצות משאבים היא לעיתים החלטה לגיטימית – אך עליה להיות מודעת, מנומקת ומבוססת, ולא תוצאה של דחייה או התעלמות.
איננו מכירים את מלוא התמונה, ולכן נכון להיזהר מקביעות נחרצות. אבל כאזרחים מותר ואף חובה עלינו לדרוש תשובה ברורה: האם צה״ל ערוך לתרחישים שהממשלה עצמה מגדירה, ואם לא, מה נעשה כדי לסגור את הפערים? ועדיף שהדבר ייעשה מראש ולא בדיעבד, במסגרת חקירה לאחר כשל.
את הכשלים בניהול התקציב חייבים לתקן, את המשילות לחזק ואת הבקרה להעמיק. אבל שום תהליך התייעלות לא יגן על אזרחי ישראל אם ברגע האמת יחסרו לצה״ל הכשירות, כוח האדם או החימושים הדרושים לו. ערב יום הכיפורים, ואחרי 6 באוקטובר 1973 ו־7 באוקטובר 2023, אסור לנו להסתפק שוב במשפט שלפיו התריעו ולא הקשבנו.
יאיר אבידן הוא עמית מחקר בכיר, המכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS), אוניברסיטת רייכמן; לשעבר המפקח על הבנקים
