פס"ד הקובע זמני שהות עם בן משפחה אלים פוגע בטובת הילד
בפס"ד מאוקטובר 2025 נקבע, כי אב שבתו הוכתה באלימות ע"י אשתו השניה, יקיים עם אם בתו משמורת משותפת עליה. לדעתי, הדבר מנוגד לטובת הילדה
משמורת אם, היתה בעבר ברירת המחדל לעת גירושין בפסיקות בתי המשפט. זאת, לאור "חזקת הגיל הרך" ותפיסות עולם אשר היו רווחות במדינת ישראל, עובר לשנת 2010.
בשנת 2010, ייצגתי אב אוהב ומסור לתאומים בני שנתיים ותשעה חודשים. האב גידל את הילדים במסירות רבה, כשהאם עבדה שעות רבות ממנו. למרות זאת, התעקשה אז האם, לקבל פסק דין של משמורת אם. בתיק זה, המליצה פקידת הסעד, כמקובל באותה עת, על משמורת אם. לאחר שחקרתי את פקידת הסעד חקירת שתי וערב ולאחר חקירה של שני העדים החשובים שזימנתי מטעם האב, פרופ' רימרמן ופרופ' שגיא שוורץ, נתנה השופטת ורדה בן שחר את פסק הדין הראשון ופורץ הדרך, בו נקבעה משמורת משותפת על תאומים שהיו בגיל הרך, זאת, בניגוד לתסקיר הסעד ולעמדת האם.
משנת 2004, פתחתי במאבק למען טובת הילדים, על מנת שיזכו לגדול אצל שני הוריהם. כתבתי ופרסמתי עשרות מאמרים ויותר מכך, נאמתי בוועדות הכנסת בנושא וערכתי כנסים עם אנשי אקדמיה ועם שופטים בכירים. אנשים ראויים ביותר היו חלק מן המאבק. בסוף דצמבר 2011, הגיש פרופ' שניט את הדו"ח הסופי של הועדה בראשותו, אשר המליצה כי למען מימוש זכויות הילדים וטובתם, להורים תהיה אחריות הורית משותפת. הדבר יבטיח את שלומו ורווחתו של הילד ואת הקשר הממשי בינו לבין שני הוריו, גם כשהם מתגרשים. עוד נאמר, כי יש לשים את "טובת הילד" כשיקול ראשון במעלה בכל פעולה שההורים נוקטים בענייניו. מי שהיו חלק משמעותי ביותר מועדת שניט והם בעלי ידע פסיכולוגי מחקרי רב ורחב היקף, הם פרופסור אבי שגיא שוורץ ופרופסור תרצה יואלס.
לאחר מאבק בן שנים רבות, השתנתה בהדרגה גישת בתי המשפט, השיח השתנה והיום יודעים אנשי המקצוע, פקידי הסעד והפסיכולוגים, כי קיימת חשיבות גדולה לכך שהילדים יגדלו אצל שני הוריהם.
אלא, שמשמורת משותפת - לא בכל מחיר. טובת הילד תמיד קודמת והיא עקרון על במדינת ישראל.
לאור פסק דין שניתן לאחרונה בירושלים, קיימת בעיני חשיבות עליונה להעלות את הנושא הבעייתי והחמור של הכאת ילדים וההתעללות בהם. זאת, משביהמ"ש לענייני משפחה פסק, כי על ילדה לגדול במשמורת משותפת, בבית בו אשתו של הבעל התעללה בה.
במקרים רבים, כשמבוגר תוקף מבוגר, מוגשת תלונה למשטרה והעניין מטופל ע"י הרשויות. נראה, שלעיתים, דווקא ילדים חסרי ישע, נאלצים לסבול מאלימות הורית, ללא הגנה הולמת. החשיבה כי יש זכות למבוגר החזק להכות את הילד החלש, נגועה באלימות. לתפיסתי, היא מנוגדת גם לחוק יסוד כבוד האדם וחרותו והרסנית כלפי הילדים. החקיקה נגד אלימות הורית קיימת, אבל הנושא לא זוכה תמיד לטיפול הראוי ונראה כי אין הגנה מספקת על הילדים.
לפני הכול, נשאלת השאלה, מדוע דווקא הילדים, היקרים לנו מכול, מותקפים ע"י הוריהם ואין מסייע? קיימות מספר גישות לחינוך ילדים והגישה, אשר נותנת לגיטימציה להכאת ילדים, כאמצעי ענישה חינוכי, נותנת מענה חלקי לשאלה. יחד עם זאת, כבר לפני שנים רבות, גישה זו גונתה ונשללה.
ד"ר בנימין שמואלי, במאמרו, "ענישה גופנית של ילדים בידי הוריהם על פי המשפט העברי - גישות מסורתיות וזרמים מודרניים", טוען, כי רבים חושבים, שהמשפט ״חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שיחרו מוסר?״ מספר משלי, מסכם במשפט אחד, את גישת המשפט העברי לנושא הכאת ילדים לשם חינוכם. לדברי ד"ר שמואלי בעניין זה, לא כך הדבר. "החינוך של דור ההמשך הוא אחת החובות החשובות ביותר של ההורה כלפי ילדו ושל המלמד כלפי תלמידו..." אחד מהאמצעים למילוי החובה, היא דרך הענישה הגופנית. "אך לענישה הגופנית, שהיא רק אחד מאותם כלי־עזר לחינוך, יש מערכת מסועפת של סייגים והגבלות המרסנים אותה, גורעים ממוחלטותה, קובעים את דרכה ואת כיוונה, ואף מקשים מאוד את יישומה בפועל".
את פסק הדין החשוב ביותר, בסוגיה של הכאת ילדים ע"י הוריהם נתנו בדעת רוב השופטים דורית בייניש ואהרון ברק בשנת 2000, שם דחה ביהמ"ש העליון ערעור של אם, אשר נתנה עונשים גופניים לילדיה.
הם קבעו בפסק דינם כי "יש לקבוע, כי ענישה גופנית כלפי ילדים, או השפלתם וביזוי כבודם, כשיטת חינוך מצד הוריהם, פסולה היא מכול וכול, והיא שריד לתפיסה חברתית-חינוכית שאבד עליה כלח. הילד אינו רכוש הורהו; אסור כי ישמש שק אגרוף, שבו יכול ההורה לחבוט כרצונו, כך גם כאשר ההורה מאמין בתום-לב שמפעיל הוא את חובתו וזכותו לחינוך ילדו. הילד תלוי בהורהו, זקוק לאהבתו, להגנתו ולמגעו הרך. הפעלת ענישה הגורמת לכאב ולהשפלה אינה תורמת לאישיותו של הילד ולחינוכו, אלא פוגעת היא בזכויותיו כאדם. היא פוגעת בגופו, ברגשותיו, בכבודו ובהתפתחותו התקינה. היא מרחיקה אותנו משאיפתנו לחברה נקייה מאלימות. שימוש מצד הורים בעונשים גופניים או באמצעים, המבזים ומשפילים את הילד כשיטת חינוך, הינו אסור בחברתנו כיום".
לאחרונה, ניתן פסק דין של ביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים שם נקבע, כי ילדה חייבת לקיים זמני שהות רחבים עם אביה ועם משפחתו המורחבת, כשאביה נוכח. זאת, לאחר שהילדה חוותה התעללות קשה מצד אשתו של אביה, אשר משכה את הקטינה גררה אותה ברחוב בעודה אוחזת בשערה ולאחר מכן הטיחה אותה במדרכה. האב טען, שהאם מסיתה את הילדה ועקב כך היא נמנעת מלהגיע אליו. אבל הרי כל הורה סביר, לא היה מוכן לסכן את ילדו/ילדתו ולאפשר לה לגדול אצל גורם שפגע בה באופן כה חמור. הילדה כמובן לא מעוניינת לקיים זמני שהות אצל האב ואשתו המתעללת.
האם טענה, כי האב ואשתו מנסים לשכנע את הקטינה, כי אשתו של האב היא אמה ומאלצים אותה לקרוא לה "אמא", תוך ניסיון להעלים את האם מחיי הקטינה. מאז ההתעללות שהילדה חוותה, הילדה מסרבת לבקר בבית האב והיא חווה ביעותי לילה ומספרת לאם כי חלמה שהאב ואשתו "רוצחים אותה". אשתו של האב מסיתה את הקטינה נגד האם ומשפחתה. בזמני השהות של הקטינה עם האב, נוהג האב כלפי הקטינה באופן פוגעני, נמנע מלאסוף את הקטינה במועדי השהות אצלו והיא נאלצה לנסוע נסיעות ארוכות באוטובוס בגפה ולהמתין זמן ממושך מחוץ לביתו של האב, על מנת שאשתו תכניס אותה לבית. לאחר שהות אצל האב הגיעה הקטינה לבית הספר ללא אוכל. בימי השהות עם האב, נמנע האב מלקחת את הקטינה לפעילויות חברתיות המתקיימות אחה"צ, לטיפול רגשי ועוד. הקטינה חוששת לקיים שיחות טלפון עם האב לאחר שזה צעק עליה בשיחת טלפון.
בתסקיר מטעמן, אותו אימץ ביהמ"ש, טענו רשויות הרווחה, כי הילדה זקוקה גם לאביה וכי טובתה היא להנות משני הוריה.
ילדים אכן זקוקים לשני הוריהם, אבל לתפיסתי, הם לא צריכים לגדול בבית הורה, עם בת זוג של הורה שהיא אישה מתעללת. מי שמכה ומתעלל או מאפשר זאת, אין לו כל זכות לגדל את ילדיו ובודאי לא לכפות עליהם לגדול בבית המבוגר האלים. ילד הוא לא רכוש שאפשר לפגוע בו כלאחר יד. אם האב רוצה באמת לפגוש בבתו וחשובה לו טובתה, עליו לפגוש אותה במקום ניטרלי, בהשגחה, עד שיוכח שהילדה לא נמצאת בסכנה והיא לא תפחד עוד לגורלה.
ביהמ"ש במקרה זה לא ייחס חשיבות לרצון הילדה, כי שוכנע ע"י האב שהילדה מוסתת. לא נדרשת הסתה, על מנת שילדה אשר עברה התעללות כה קשה, תסרב להיפגש עם הגורם שכה פגע בה. העובדה שבית משפט במדינת ישראל, מחייב ילדה לחיות בבית, בו נמצאת אישה שהתעללה בה באכזריות חמורה כל כך, היא בלתי נתפסת ולא מתקבלת על הדעת. זכותו של כל ילד לחיות את חייו בהתאם לטובתו. טובת הילד היא להיות מוגן בביתו ועם משפחתו ולא לחיות במקום בו הוא חושש כי יפגעו בו ובחייו.
בתי המשפט בעבר קבעו באופן כמעט גורף, כי המשמורת תהיה אצל האם. היום נראה, כי הם פוסקים באופן כמעט גורף, שהילד חייב להיות במשמורת משותפת. לדעתי, בתי המשפט חייבים לפסוק לפי טובת הילד והילדה הספציפיים, שהיא החשובה מכל ובהתאם לכך, גם לפי הכלל החשוב הקובע: כל מקרה לגופו.
מאת עו"ד יעל גיל בעלת משרד עו"ד יעל גיל ועו"ד אור פינקלשטיין, משרד עו"ד יעל גיל
d&b – לדעת להחליט
