המשבר בענף הבנייה מחריף – והמדינה לא יכולה להרשות לעצמה לעמוד מנגד
עיכובים של חודשים ארוכים במסירת דירות בעקבות המלחמה והשפעותיה, חוסר הוודאות במשק, והחלטת בג"ץ שלא להתערב בבקשת התאחדות הקבלנים ליצור מתווה מיידי להסדרה כוללת, מחייבים כעת את הממשלה להתערב. עליה לגבש מנגנון פיצוי לקבלנים ומדיניות אחידה וחד משמעית בדבר השלכות המלחמה לעניין מסירת דירות בפרויקטים, ובעיקר להפנים ולהבין – מדובר באיום מערכתי על הכלכלה הישראלית כולה
ענף הבנייה בישראל עובר בימים אלה את אחד המשברים הקשים בתולדותיו. מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, פרויקטים רבים ברחבי הארץ נעצרו או הואטו משמעותית, ולצידם – איחורים הולכים ומצטברים במסירת אלפי דירות לרוכשים. הקבלנים מתקשים להשלים את העבודות בעיקר בגלל המחסור בעובדים שנובע מעצירת הכניסה של פועלים פלסטינים לישראל, שהיווה חלק ניכר מהפועלים בענף, לצד נטישה של עובדים זרים אחרים. בנוסף, מהנדסים ומנהלי פרויקטים רבים מצויים במילואים תקופה ארוכה, והיעדרותה של השדרה הניהולית – ביצועית היא בעלת השפעה מכרעת על משך העבודה. מעל כל אלו מרחפת אזלת היד, והימנעות מטיפול שיטתי ומיידי במשבר הזה.
התוצאה ברורה ומורגשת: קבלנים מתקשים לעמוד בהתחייבויותיהם, רוכשי דירות מתוסכלים מגלים שהדירה החדשה שלהם לא תהיה מוכנה במועד בשל נסיבות שאינן תלויות בקבלנים, ובתי המשפט כבר מוצפים בתביעות בגין איחורים במסירה, וענף שלם נמצא במצב של מדרון חלקלק.
על רקע זה, הגישה התאחדות הקבלנים עתירה לבג"ץ בדרישה להבהיר כי המלחמה מהווה אירוע מסכל, שהעיכובים שנגרמו בעטיה אינם נמנים על ימי העיכוב שבגינם משלמים הקבלנים פיצויים לרוכשים, וכן להורות לממשלה על הקמת מנגנון פיצוי רוחבי לענף. בעתירה נטען, בין היתר, כי אין זה מתקבל על הדעת להשאיר את השוק החופשי להתמודד לבדו עם ההשלכות הכלכליות החמורות של מצב ביטחוני חמור כל כך, במיוחד כשהוא פוגע בעורק תחבורתי-כלכלי מרכזי כמו שוק הנדל"ן.
על פי נתוני התאחדות הקבלנים, אתר בנייה שנשען בעבר על כוח אדם פלסטיני צבר בממוצע מאז פרוץ המלחמה ועד סוף שנת 2024 עיכוב של 312 ימי עבודה, ואילו כל אתרי הבנייה, גם כאלה שמעסיקים עובדים ממדינות אחרות, צברו יחד בממוצע 247 ימי עיכוב. על פי הערכת ההתאחדות, מאז פרוץ המלחמה נגרם לענף הבנייה אובדן של מעל 130 מיליארד שקלים.
השבוע דחה בג"ץ את העתירה, תוך שהוא מבהיר שהדבר נעשה מטעמים פרוצדוראליים בלבד. בית המשפט ציין כי העתירה הייתה כוללנית מדי, ולא התבססה על החלטה מינהלית שניתן לבקר אותה ישירות. הוא גם הדגיש את עקרון הפרדת הרשויות – שלפיו אין זה תפקידו להורות למדינה כיצד לעצב מדיניות כלכלית. לכן, הדיון בנושא הפיצויים והמדיניות הרוחבית, כך קבע, שייך לרשות המבצעת – כלומר, לממשלה.
לצד זאת, בית המשפט העליון הכיר בפה מלא בנזקי המלחמה שנגרמו לענף הבנייה. כך ציין בית המשפט: "המשבר בענף הבנייה הוא מן המפורסמות וניתן להבין את המצוקה הנטענת... אך אין זה תפקידו של בית משפט זה להורות למדינה כיצד לגבש מדיניות בנושא". קביעת בג"ץ בנוגע למצוקה העמוקה בענף הינה חד משמעית, ולמעשה מאותתת לממשלה: הכדור במגרש שלך. חשוב לציין, כי אין זו האמירה היחידה בדבר השפעות המלחמה על ענף הבניה, ורק לאחרונה קבע גם בית המשפט המחוזי כי המלחמה והשפעותיה הינן בבחינת "כח עליון", שבו יש להתחשב בהתאם להוראות הדין הרלוונטיות.
במצב שבו המערכת המשפטית אינה יכולה להכתיב פתרון, האחריות כולה בידיים של הדרג הפוליטי. כעת, המדינה חייבת להבין שלא מדובר רק במשבר של קבלנים, אלא באיום מערכתי על הכלכלה הישראלית כולה. מנגנון פיצוי והסדרה הוגן ומוגדר – כזה שיכיר בהשפעות החריגות של המלחמה ויאפשר ודאות משפטית ועסקית – הוא צו השעה. לא רק עבור העוסקים בענף, אלא גם עבור מאות אלפי אזרחים שממתינים לדירתם. מנגנון כזה יביא ודאות ויציבות לענף, ימנע ריבוי תביעות משפטיות ויאפשר את המשך פעילותו התקינה של אחד מעמודי התווך החשובים בכלכלה הישראלית.
הימנעות מהתערבות לא תגרום למשבר להיעלם – היא רק תעמיק אותו. ובמשבר כמו זה, אדישות שווה לשיתוק.
עו"ד הילה גולדפלד היא שותפה במחלקת הליטיגציה במשרד עורכי הדין וקסלר ברגמן ושות'
d&b – לדעת להחליט
