עובדים ביחד, מרגישים לבד: הבעיה שארגונים מפספסים
כאשר בריטניה מינתה בשנת 2018 שרה לענייני בדידות, רבים הרימו גבה. מינויה של טרייסי קראוץ' תחת הנהגתה של תרזה מיי נשמע כמעט כמו גימיק פוליטי, אבל מאחוריו עמדה הכרה מדינתית עמוקה: בדידות היא תופעה חברתית, בריאותית וכלכלית שמשפיעה על מיליוני בני אדם.
הנתונים מבריטניה מבהירים מדוע מדובר גם בסוגיה של שוק העבודה. ממשלת בריטניה העריכה כי הבדידות עולה למעסיקים כ־2.5 מיליארד ליש״ט מדי שנה. כ־64% מהעלות מיוחסים לתחלופת עובדים וכ־26% נוספים לפגיעה ברווחה ובפרודוקטיביות. ההשפעה של בדידות חמורה הוערכה בכ־9,900 ליש״ט לאדם בשנה. כלומר, הבדידות מגיעה איתו לישיבות, משפיעה על הקשרים שהוא יוצר, על הנכונות שלו לבקש עזרה, על תחושת המחויבות שלו ועל ההחלטה אם להישאר בארגון.
בריטניה לא הסתפקה במינוי סמלי. היא השיקה אסטרטגיה בין־משרדית, השקיעה 11.5 מיליון ליש״ט בחיזוק קשרים קהילתיים, קידמה “מרשם חברתי” המחבר אנשים לפעילויות ולקבוצות בקהילה, ואף גייסה מעסיקים גדולים להתחייב לפעול נגד בדידות במקום העבודה.
הצעד הזה שינה את נקודת המבט: קשרים חברתיים אינם רק עניין פרטי, ויצירת שייכות אינה רק מחווה נחמדה מצד המעסיק. מדובר בתשתית המשפיעה על בריאות, חוסן, פרודוקטיביות ושימור עובדים. אם כך, אולי השאלה שצריכה להעסיק הנהלות היא “למה שירצו להגיע, את מי הם יפגשו שם, והאם יש להם בתוך הארגון מקום שבו הם מרגישים שרואים אותם באמת?”
כמעט עשור לאחר מכן, השאלה הזו צריכה להגיע גם אל שוק העבודה. אפשר לעבוד בארגון שמעסיק אלפי אנשים, להשתתף בעשרות ישיבות, לקבל מאות הודעות ולהיות מוקפים בעמיתים לאורך כל היום ועדיין להרגיש לבד. למעשה, עולם העבודה המודרני מייצר פרדוקס: מעולם לא היינו מחוברים יותר טכנולוגית, ומעולם לא היה קל כל כך להרגיש מנותקים אנושית.
העבודה ההיברידית, המעבר בין צוותים, קצב השינויים, התחלופה הגבוהה והתקשורת שמתרחשת בעיקר דרך מסכים הפכו את הקשרים בעבודה ליעילים יותר אבל לא בהכרח לעמוקים יותר. העובד יכול להיות נוכח בכל ישיבה, לעמוד בכל היעדים, להגיב לכל הודעה ולהישאר בלתי נראה.
הבדידות הארגונית אינה תמיד נראית כמו עובד שיושב לבדו. לפעמים היא נראית כמו עובדת חדשה שלא מצאה את מקומה. כמו מנהל שאין לו עם מי לחלוק את הלחץ. כמו עובדת שחזרה מחופשת לידה ומרגישה שהארגון המשיך בלעדיה. כמו משרת מילואים שחזר לסביבת עבודה שאינה מצליחה להבין את מה שעבר. כמו עובד בסניף מרוחק שמכיר את ערכי החברה, אבל אינו מרגיש חלק ממנה.
בדידות משפיעה על תחושת השייכות, על המוטיבציה, על שיתוף הפעולה ועל הנכונות להישאר בארגון. עובד שאינו מרגיש שרואים אותו עשוי להמשיך לתפקד, אבל בהדרגה הוא מפסיק להשתתף באמת. הוא פחות משתף, פחות יוזם, פחות מבקש עזרה ובסופו של דבר גם פחות מחובר לארגון.
במשך שנים ארגונים ניסו להתמודד עם האתגר באמצעות ימי גיבוש, מתנות ואירועים גדולים. לכל אלה יש ערך, אבל הם אינם מחליפים קשר אנושי עקבי. שייכות נבנית מתוך מפגש חוזר, זהות משותפת, תחושת משמעות ומרחב שבו העובד יכול להיות אדם שלם ולא רק תפקיד, יעד או שורה במצבת כוח האדם.
אחד הפתרונות לכך הוא הקהילות הפנים־ארגוניות. קהילות לנשים, להורים, למשרתי מילואים, לעובדים בחופשת לידה, למשפחות מיוחדות או סביב תחומי עניין משותפים. כשהן נבנות נכון, הן הופכות לתשתית ארגונית של קשר, תמיכה ושייכות. הן מאפשרות לעובדים למצוא בתוך הארגון הגדול קבוצה קטנה שבה מכירים אותם, מבינים את עולמם ורואים אותם באמת.
אבל חשוב לומר: פתיחת קבוצת WhatsApp אינה הקמת קהילה. קהילה דורשת הקשבה לצורכי העובדים, זהות ומטרה משותפות, מנהיגות פנימית, מפגשים עקביים ויכולת למדוד האם נוצרו קשרים חדשים, האם התחזקה תחושת השייכות והאם אנשים מרגישים שיש להם כתובת בתוך הארגון. בדיוק כפי שאנו לא מצפים ממנו לבנות לבדו את מערכות הבטיחות, ההכשרה או הפיתוח המקצועי שלו, אי אפשר לצפות ממנו לפתור לבדו את תחושת הניכור שמייצר לעיתים המבנה הארגוני.
מנהלים, הנהלות ומשאבי אנוש צריכים להתחיל להתייחס לחיבור אנושי כתשתית עסקית. לא כמותרות, אלא כחלק מהיכולת של הארגון לשמר אנשים, להצמיח אמון ולבנות חוסן בתקופה של אי־ודאות.
בריטניה בחרה למנות שרה לענייני בדידות. ייתכן שבישראל עדיין איננו בשלים למינוי כזה, אבל שוק העבודה אינו צריך להמתין לממשלה. כל ארגון יכול להתחיל בשאלה אחת פשוטה: לכמה מהם יש באמת מקום שבו הם מרגישים שייכים? כי האתגר של עולם העבודה הבא אינו רק לחבר אנשים למערכת. הוא לחבר אנשים לאנשים.
לירן וולף היא מייסדת ומנכ"לית Wellspire
