אמריקה, עונה 2: על גיבורים, נבלים ומושיע אחד
ממסע הגיבור ועד ג'ו מהמפעל: כך עובד מנגנון הסיפור של טראמפ
כשטראמפ הניח את ידו על התנ"ך בינואר 2025, זו לא הייתה השבעה נשיאותית – זו הייתה השקת העונה השנייה של הדרמה האמריקאית הגדולה מכולן. שובו של הגיבור הבודד, העולה מתוך האפר להציל אומה שמוצגת כקורבן חסר אונים, מול אויבים הזוממים להשמידה.
כמעט עשור קודם לכן, כשגלש במורד המדרגות הנעות המוזהבות במגדל טראמפ בניו יורק והכריז על מועמדותו לנשיאות, הוא הגדיר מחדש את הז׳אנר: לא עוד פוליטיקה של רעיונות, נתונים או דיון ציבורי. מעכשיו, זו דרמה — עם גיבור ברור, נבלים מובהקים, קונפליקטים חדים ושיאים מדודים. בדיוק כמו שתסריט טוב צריך להיות.
משבר, אויב, מושיע: כוחו של מיתוס
בספרו הקנוני הגיבור בעל אלף הפנים, מתאר ג'וזף קמפבל את "מסע הגיבור" — תבנית נרטיבית אוניברסלית החוזרת במיתוסים בכל התרבויות: הגיבור נקרע מהעולם המוכר, יוצא למסע, פוגש מנטור, מתמודד עם מבחנים ואויבים, וזוכה בתובנה או גאולה שמשנה אותו.
טראמפ, אולי מבלי לקרוא קמפבל, מבין את התבנית הזו באופן אינטואיטיבי. הוא אינו רק משתמש בנרטיב - הוא חי בתוכו. הגיבור האמיתי בסיפור של טראמפ הוא העם האמריקאי. אומה פגועה, מושפלת, שצריכה להיגאל. וטראמפ? הוא המנטור הלוחם המושיע שנשלח למשימה. האיש שיודע את הדרך חזרה לגדולה.
כך, כל עימות פוליטי הופך לפרק בתוך מיתוס - משבר, אויב, מושיע:
המאבק עם סין לא מוצג כמחלוקת כלכלית מורכבת — אלא כקרב הרואי מול כוח מרושע ששדד את העושר האמריקאי. סין – בתפקיד הנבל המתוחכם, אמריקה – הקורבן התמימה, וטראמפ – הלוחם שנשלח להחזיר לה את עושרה הגזול.
מדיניות ההגירה מתוארת לא כאתגר חברתי, אלא כהתנגשות בין טוב לרע: העם כגיבור מותקף, והקרטלים והמהגרים הבלתי חוקיים כנבלים המאיימים עליו.
ובימים אלו מופיע נבל חדש: ג'רום פאוול, יו״ר הבנק המרכזי. בעיני טראמפ, סירובו להוריד את הריבית אינו צעד מקצועי – אלא איום קיומי על אמריקה. שוב, טראמפ מציב את עצמו כגואל היחיד — מי שמבין את הסכנה, יודע את הדרך, ומוכן להילחם בכוחות שמעכבים את הגאולה.
זו אינה אסטרטגיה של מסרים. זו ארכיטקטורה של סיפור. של כל סיפור. טראמפ מזהה משבר, מסמן אויב, ומעמיד את עצמו כפתרון. המבנה פשוט – וכוחו בדיוק שם. הוא עוקף מורכבות, מייתר דיון, ומכניס את הציבור לעולם של דמויות, עלילה, ושיא רגשי ברור. וסיפור טוב – במיוחד כשהוא חוזר שוב ושוב – לא רק מתאר את המציאות. הוא מחליף אותה.
כשג'ו מהמפעל מחליף את המספרים
את נרטיב-העל הזה טראמפ אינו משאיר רק ברמת הסיסמאות הגדולות או הדרמות הלאומיות. הוא מקפיד לתת לו ביטוי ממשי ויומיומי באמצעות סיפורים קטנים, אנושיים, שדרכם הנרטיב הגדול מתורגם למציאות מוחשית.
אחת המיומנויות המרשימות ביותר שלו היא מה שמכונה "דאטה סטוריטלינג" או "הומניזציה של נתונים" – היכולת להפוך מספרים יבשים לדרמות אישיות שציבור הבוחרים מסוגל להזדהות איתן רגשית.
במקום לדבר על אחוזי צמיחה מופשטים במשק, טראמפ יצרף לבמה בעל מפעל מדטרויט שיספר כיצד הוסיף חמישים עובדים חדשים בזכות "המדיניות החדשה". במקום לומר שהאבטלה ירדה ב-0.8%, הוא יציג את ג'ו, שהוחזר לעבודה מלאה אחרי שנים של סבל. כך, הנתונים אינם העיקר – הם משמשים כרקע בלבד לסיפורים אישיים עוצמתיים, המחברים את הציבור רגשית לנרטיב-העל.
רקוויאם לפוליטיקה המסורתית
בבסיס הנרטיבים של טראמפ עומדות תבניות מיתיות עמוקות. "אמריקה שוב גדולה" הוא לא סתם סלוגן; זהו מיתוס של תחייה לאומית, פנטזיה של עידן זהב אבוד שצריך להחזיר. אלו תבניות סיפור ארכיטיפיות שמפעילות רגשות עמוקים: גאווה, שייכות, אובדן, תקווה.
בתוך היקום הנרטיבי הזה, העובדות משניות. הן נמדדות לא לפי נכונותן, אלא לפי התאמתן לעלילה. ומי שנכנס לעולם הזה, מקבל יותר ממנהיג – הוא מקבל סיפור שהוא יכול לגור בו.
העוצמה האמיתית של טראמפ אינה רק ביכולת לספר סיפור - רבים עושים זאת - אלא ביכולת להפוך את הסיפור למהות הפוליטית עצמה. המדיניות אינה תמיד מטרה בפני עצמה, אלא תפאורה. הנרטיב הוא הליבה. ובמציאות של עודף מידע ותשומת לב מוגבלת, הנרטיב הפשוט, הרגשי והחד – מנצח כמעט תמיד את הניתוח המורכב.
במובן הזה, טראמפ אינו רק מנהיג – הוא מחזאי של מציאות. מי שנכנס לסיפור שלו, מתקשה לזכור מה קרה באמת, ומה רק סופר טוב.
רון בר-אל הוא מייסד turba, מומחה לסטוריטלינג עסקי, לשעבר דירקטור באאוטבריין, ומנכ"ל BBDO IM, מקבוצת גיתם
