ביצה קשה: משטר המכסות בענף הלול גובה מחיר כבד מכולנו
כשחבר הכנסת ששון גואטה (בעל מכסה לייצור של כמיליון ביצים בשנה) דוחף להארכת משטר התכנון בענף הלול עד שנת 2050, עלינו לשאול את עצמנו שאלה פשוטה: למי זה באמת טוב?
הצעת החוק שאושרה בוועדת השרים לחקיקה, ועומדת כעת בפני קריאה ראשונה בוועדת הכלכלה של הכנסת, היא אנכרוניזם כלכלי מהדהד. בזמן שמדינות מתקדמות ברחבי העולם השילו מעליהן את שרידי התכנון המרכזי בחקלאות, ישראל – המתיימרת להיות "סטארט-אפ ניישן" – מבקשת לקבע מודל סובייטי למשך רבע מאה נוספת.
אם חשבתם שמדובר רק בביצים, חשבו שוב. המספרים מסחררים: הצרכן הישראלי משלם מחיר הגבוה ב-40% מהממוצע במדינות ה-OECD ובכ-70% ממחירם בארה"ב. בתרגום לשקלים, מדובר בכחצי מיליארד שקלים עודפים בשנה שיוצאים מכיסנו. כאשר מדינה שוברת שיאים במדד יוקר המחיה העולמי, כל מאה שקלים חודשיים מיותרים למשפחה הם בגדר עוול צורב.
וכאן מגיע הפרדוקס המר: מי שמשלם את המחיר אינם רק הצרכנים, אלא גם רוב המגדלים עצמם.
בקרו בלול ממוצע בגליל, ותמצאו חקלאי מבוגר (הגיל הממוצע בענף: 59) שמשתכר בקושי 7,000-8,000 שקלים בחודש. פחות משכר המינימום במשק, תמורת עבודה פיזית קשה, שבעה ימים בשבוע. איזו אירוניה – משטר שנועד כביכול להגן על החקלאים, משמר אותם בעוני וחוסר יציבות מתמיד.
וזה לא הסוף, תחת מעטה הרגולציה התפתחה מערכת מעמדית דרקונית: "אצולת מכסות" המשכירה את המכסות בנזיד עדשים מ-"חקלאי העוני" הנאבקים לשרוד. בענף מכירים אותם כטייקוני הלול, הרוכשים מכסות רבות ומרכזים בידיהם עשרות לולים, ומכך, נהנים מיתרונות לגודל שהחקלאי הבודד יכול רק לחלום עליהם.
לולים קטנים, אלה שהיו פעם סמל ההתיישבות העובדת, הפכו ללא-רלוונטיים כלכלית. הם פגיעים לכל תנודה – מחירי המזון, מחלות עופות, שינויי אקלים ומלחמה. מדוע צעירים אינם נכנסים לענף? התשובה פשוטה: אין עתיד כלכלי בלול בודד.
לאותם טייקוני לול, בהם נמצא גם אבי וקנין, בן דודו של חה"כ גואטה יש מטרה ברורה, הארכת המכסות עד 2050, שתבטיח להם מצד אחד כי החקלאים לא יצליחו להרים את הראש, ולכן הם יאלצו למכור להם את המכסות שלהם במחיר זול במיוחד, ומצד שני הם גם יבטיחו לעצמם פרנסה בשפע ללא תחרות.
כל זה קורה בשעה שהעולם כבר מזמן מצא פתרונות. באיחוד האירופי, בארה"ב, באוסטרליה ובניו-זילנד, ההתארגנויות החקלאיות הן וולונטריות ועוסקות במה שבאמת חשוב: מחקר ופיתוח, קידום מכירות, בקרת איכות וקביעת סטנדרטים.
העוקץ האמיתי בכל הסיפור הוא שמי שמקדם את הארכת המשטר הארכאי הזה הוא חבר כנסת שהוא עצמו חלק מהמערכת. חה"כ גואטה לא רק מחזיק במכסה משמעותית לייצור ביצים, אלא גם פועל במקביל לאישור צו המאפשר למשקיעים לשכור מכסות ייצור ולרכז שליטה בלולים רבים. הקשר בין הון לשלטון לא היה מובהק יותר.
רשות התחרות, אותו גוף ממשלתי האמון על הגנת הצרכן מפני כשלי שוק, הביעה התנגדות נחרצת להצעה באומרה שהיא "תאיין את התחרות בענף ותעלה את יוקר המחיה". אבל מי שומע לאזהרות אלה כאשר קבוצות לחץ מאורגנות ואינטרסים פרטיים משחקים תפקיד?
השאלה שכל ישראלי צריך לשאול את עצמו היא: האם אנחנו כחברה מוכנים להמשיך ולשלם מיליארדים במצטבר על מודל שאיבד את הרלוונטיות שלו, שאינו משרת את רוב החקלאים, ושמנציח מערכת כלכלית נחשלת?
הגיע הזמן לשחרר את שוק הביצים מכבלי העבר. הבדיחה היא שפשוט צריך שלא לעשות כלום, העבודה כבר נעשתה יש לאפשר לשחרר את השוק כמתוכן ב- 2032, לעודד התייעלות וחדשנות, ולאפשר לכוחות השוק להוריד את המחירים לצרכן. כולנו רוצים חקלאות ישראלית משגשגת, אבל הדרך לשם עוברת בשחרור, לא בכבילה.
ובפעם הבאה שאתם משלמים 13 שקלים על תריסר ביצים, זכרו: זה לא גזירת גורל. זו תוצאה ישירה של מדיניות שאבד עליה הכלח, המשרתת מעטים על חשבון הרבים.
נטע-לי גרייבר בן שושן היא מנכ"לית עמותת "האינטרס שלנו", גוף לובי אזרחי לקידום עקרונות הכלכלה החופשית
