דילמת המסלולים במכס בישראל
בחירה לא נכונה במעבר מסלול הירוק או האדום עלולה לעלות ביוקר: תפיסת טובין, קנסות של אלפי שקלים ואפילו הליכים פליליים
חופשות בחו"ל הן כבר מזמן חלק משגרת החיים של ישראלים רבים. לצד הבילוי המשפחתי והתרבותי נלווית כמעט תמיד גם חוויית הקניות – החל בדיוטי פרי בנתב"ג, דרך חנויות רחוב ועד בוטיקים של מותגים יוקרתיים. בבואם לשוב ארצה, מוצאים עצמם נוסעים רבים מתמודדים עם שאלה פרקטית אך בעלת משמעות משפטית, שניתן לכנותה כ"דילמת המסלולים": באיזה מסלול לעבור – הירוק או האדום? מטרתו של מאמר זה היא לעמוד על ההסדר הנורמטיבי החל בישראל בנוגע להצהרת טובין, לבחון את הבעיות הנלוות למגבלות הכמות והערך המותרים ביבוא בפטור ממס, ולדון בצורך בהסדרה חקיקתית או שיפוטית הולמת.
הבסיס החוקי
סעיף 30א לפקודת המכס [נוסח חדש] קובע את חובת ההצהרה של הנכנס לישראל, ומסמיך את שר האוצר לקבוע כללים ליישומה. תקנות המכס, התשכ"ו–1965, קבעו את שיטת המסלולים: המסלול האדום והמסלול הירוק, כאשר בהתאם לתקנות, על כל נוסע השב ארצה החובה לעבור באחד מהם.
המעבר במסלול הירוק מהווה למעשה הצהרה משפטית מכללא על דרך ההתנהגות, שלפיה אין ברשות הנוסע טובין חבי הצהרה, היינו, טובין החייבים במיסי יבוא ו/או באישור חוקיות יבוא. לעומת זאת, מעבר במסלול האדום משמעו הודאה בכך שיש בידי הנוסע טובין שכאלה.
הכלל הנפוץ בקרב אנשי מקצוע הוא: "אם יש ספק – אין ספק". כלומר, במצב של חוסר ודאות עדיף לעבור במסלול האדום, גם אם בדיעבד לא קיימת חבות מס או חוקיות יבוא. כך הנוסע עשוי למנוע את תפיסת הטובין, תשלומי מיסים וקנסות מנהליים, כופר או הליכים פליליים. מנגד, מעבר במסלול הירוק כשהייתה חובת הצהרה – עלול, כאמור, לגרור כלפי הנוסע לסנקציות חמורות. מכאן, שהבחירה באיזה מסלול לעבור אינה עניין טכני, אלא בעלת משמעות משפטית הכוללת השלכות מרחיקות לכת.
הפטורים הקבועים בדין
הדין הישראלי מעניק פטור ממסי יבוא בעת הכניסה במקרים מסוימים, זאת בהנחה ומדובר ב"חפצים אישיים", כהגדרתם בכללים לפרט 7 שבצו תעריף המכס והפטורים ומס קניה על טובין, התשע"ז–2017. בין הפריטים הפטורים ממס ניתן למצוא:
• הלבשה, הנעלה וצרכי טואלט בכמות סבירה;
• עד שני ליטר יין וליטר נוסף של משקה חריף (לנוסע מגיל 18 ומעלה);
• עד 250 מ"ל בושם;
• עד פאקט סיגריות (200 יחידות), 250 גרם טבק או 10 מ"ל נוזל לסיגריה אלקטרונית (לנוסע מגיל 18 ומעלה).
כל חריגה מהכמויות הללו עלולה לחייב את הנוסע בתפיסת הטובין עד לכדי החרמתם, וכן דרישת תשלום מסי יבוא וקנסות מנהליים ואף להליכים פליליים – בהתאם לחומרת המקרה.
מגבלת הערך – עד 200 דולר
מעבר למגבלות הכמות המפורטת לעיל, הדין הישראלי מטיל מגבלת ערך. לפיה, נוסע רשאי להכניס לישראל בפטור ממס חפצים אישיים שערכם הכולל אינו עולה על 200 דולר. הדין מחייב כי כל פריט שערכו גבוה מסך זה חייב בהצהרה במסלול האדום ובתשלום מיסי יבוא הנגזר מערכו.
הוראה זו מעוררת קשיים ייחודיים, שכן בניגוד לטובין מדודים (אלכוהול, טבק), ערך הפריט נתון לעיתים לפרשנות ולמחלוקת, כאשר סך מסי היבוא והקנס המנהלי נגזרים ישירות מערך הטובין שלא הוצהרו. אולם מעבר לעניין הערך, המחלוקת אף מתחדדת בהקשר של חוקיות התפיסה ביחס לפריטים יקרי ערך – תכשיטים, שעוני יוקרה, תיקים ומוצרי אלקטרוניקה – במקרים בהם אין בנמצא ראיה חד משמעית האם הפריט נרכש בחו"ל ויובא לראשונה, או שמא מדובר בפריט אישי ישן או ותיק שכבר נמצא ברשות הנוסע.
המתח מול בודקי המכס
בודקי המכס מוסמכים, מכוח סעיף 188 לפקודה, לתפוס טובין אם יש להם "יסוד סביר" לחשוד כי הם ברי חילוט, כמו למשל במקרים בהן ישנן ראיות ברורות בהן נתפסים פריטים יוקרתיים שמקורם בחו"ל ומובאים לראשונה לישראל בידי נוסע המנסה להבריחם במסלול הירוק על מנת להתחמק מתשלום מסי היבוא. במצב שכזה הנוסע מחויב לשלם מיסים וקנס מנהלי כתנאי להשבת הפריט ואף מסתכן בתפיסת הפריט ובהחרמתו ובנקיטת הליכים פליליים, וזאת בהתאם לחומרת המעשה ולנסיבותיו. אולם מה לגבי מקרי התפיסה שאינם חד משמעיים? העובדה כי סכום של 200 דולר הוא זניח יחסית במונחים של ימנו, הרי שכמעט כל נוסע העובר במסלול הירוק נמצא בחשיפה כלפי בודקי המכס.
לכך נוסיף כי על אף שפעולת התפיסה נעשית בידי המכס, הרי שבהתאם לחוק [סעיף 229 לפקודת המכס], נטל ההוכחה לביטול חוקיות התפיסה - על הנוסע. נטל זה כבד מנשוא, בייחוד כאשר אין בידי הנוסע ראיות או אסמכתאות להפרכת טענות המכס (כגון: תמונה, קבלה, חשבונית או תעודת אחריות מקומית), למשל כשמדובר בפריט שנרכש בעבר הרחוק או ניתן במתנה או הועבר בירושה. מכאן שהנוסע עלול להיקלע למבוי סתום למול המכס.
חיזוק מדיניות האכיפה: תכשיטים, שעוני יוקרה ותיקים
בשנים האחרונות ניכרת מגמה של הקשחת האכיפה מצד בודקי המכס בנתב"ג, בעיקר בכל הנוגע לפריטים יקרי ערך – תכשיטים, שעוני יוקרה ותיקי מעצבים, אשר נרכשים בחו"ל גם בשוק "יד שנייה" מפותח ונפוץ. מדיניות אכיפה זו נובעת מערכם הכלכלי הגבוה של פריטים אלו, הבא לידי ביטוי הן בתשלומי המסים החלים עליהם והן בקנסות מנהליים משמעותיים במקרה של אי הצהרה.
לאור זאת, אנו עדים למספר אירועים מתוקשרים שבהם נוסעים, לרבות ידוענים, נדרשו להתמודד עם תפיסות פריטים יקרי ערך שנמצאו בעת הבידוק בכבודתם או שנדרשו להסירם פיזית מגופם. כתוצאה מכך, חויבו אותם הנוסעים בתשלומי מס ובקנסות מנהליים בסכומים ניכרים כתנאי להשבת הטובין לידיהם. הקפדה מוקדמת על כללי המכס והתנהלות זהירה יותר מצדם של נוסעים אלה, הייתה עשויה לחסוך מהם לא רק את עוגמת הנפש והחשיפה התקשורתית, אלא גם תשלומים בסך עשרות ואף מאות אלפי שקלים.
פתרון חלקי - ההצהרה מראש
נציין, כי המכס מאפשר לנוסע להצהיר מראש על טובין לבחירתו, טרם יציאתו לחו"ל באמצעות מילוי טופס ייעודי (טופס מכס 86). לכאורה, שירות זה, הממוקם באולם היוצאים בנתב"ג, נועד להבטיח כי בעת שובו ארצה יוכל הנוסע להוכיח שהפריט יצא עמו מישראל ולהימנע מהליך תפיסה, אולם בפועל מדובר במענה חלקי בלבד, שכן:
1. רוב הציבור כלל אינו מודע לשירות;
2. קושי בסימון פריטים ללא מספר סידורי ברור/חד ערכי המוכיח כי הפריט שיצא הוא שחזר;
3. הדרישה למלא טפסים טרם כל נסיעה יוצרת בירוקרטיה עודפת לנוסעים ואף למכס.
לכן, השירות משמש בעיקר גורמים מסחריים המוציאים ציוד זמני לתערוכות או לצרכים מקצועיים, ופחות לנוסעים הפרטיים.
מדיניות האכיפה בפועל
בהיעדר פתרון כולל, מינהל המכס הורה לבודקים להימנע ככל הניתן מחיוב במס במצבי ספק. אולם פתרון זה יוצר קשיים ניכרים:
• מצד הנוסעים – עצם העיכוב במסלול הירוק עלול לתייג אותם כ"עבריינים לכאורה" עד שלא יוכיחו בעצמם אחרת, שהרי כאמור הנטל על הנוסע.
• מצד רשויות המכס – אכיפה סלקטיבית מחייבת הסתמכות על מודיעין מדויק או "תחושת בטן" של הבודק, דבר העלול לפגוע באינטרס הציבורי ולאפשר הברחות אמת של סמים, אמל"ח, קניין רוחני ופריטי יוקרה, המשמשים לא אחת גם להלבנת הון.
חוסר הוודאות והשלכותיו
המצב המשפטי הקיים מביא לבעייתיות. נוסעים נורמטיביים נדרשים להוכיח חפותם בנוגע לפריטים אישיים, ולעיתים מוצאים עצמם מתמודדים נגד תפיסות תמוהות ודרישות תשלום לא הוגנות, כאשר אין בידם ראיות פוזיטיביות אשר יביאו לביטול סנקציות אלו. מנגד, עבריינים עלולים לנצל את צמצום האכיפה של בודקי המכס במקרי הספק לשם ביצוע הברחות מתוחכמות.
כך נוצר מצב שבו אין ודאות משפטית לא לנוסעים ולא לרשויות המכס, והכל תלוי בנסיבות המקרה ובשיקול הדעת של המכס. מצב זה מחייב הסדרה חקיקתית או פרשנות שיפוטית שתצמצם את אי הוודאות, תבהיר את גבולות סמכותם של בודקי המכס ותאזן בין צורכי האכיפה לבין זכויות הנוסעים.
סיכום
דילמת המסלולים המתוארת ממחישה את המתח שבין אכיפת חוקי המכס לשם שמירה על הקופה הציבורית ומניעת הברחות, לבין הצורך להקל על נוסעים נורמטיביים.
אמנם, המסלול הירוק בנתב"ג משקף את ניסיונו של מינהל המכס ליצור הליך פשוט ונגיש לנוסעים החוזרים לישראל. עם זאת, מגבלת הערך של 200 דולר – להבדיל מהמגבלות הכמותיות הברורות – יוצרת לעיתים מצבים של היעדר וודאות, קשיים יישומיים וחיכוכים מיותרים.
כמו כן, שירות ההצהרה מראש אינו נותן מענה מספק, ואכיפה מבוססת על "יסוד סביר" מותירה פתח לחוסר אחידות ואף לעוולות. המצב הקיים מדגיש את חשיבותו של מציאת איזון זהיר: אכיפה אפקטיבית של החוק מצד אחד, ומתן מענה הוגן לנוסעים הנורמטיביים מצד שני.
מכאן שנדרש פתרון כולל – חקיקתי או שיפוטי – שיספק ודאות משפטית, יפחית חיכוכים והתדיינויות סרק, וישמור על האיזון בין אינטרס המדינה בגביית מס אמת ובמניעת הברחות, לבין הגנה על זכויות הנוסעים הפועלים בתום לב. כל עוד הדין במתכונתו הנוכחית נותר על כנו, שאלת האופן שבו יישמו אותו בודקי המכס בשטח תמשיך להוות מרכיב מרכזי בחוויית המעבר במסלול הירוק.
מאת: עו"ד (רו"ח) שלומי ואקנין ועו"ד אהוד (אודי) אסא משרד עו"ד שלומי ואקנין ושות'.
