הרפורמה בחלב: שוב רצים לכותרת ומוותרים על הביטחון התזונתי
רפורמת החלב החדשה שמוביל שר האוצר בצלאל סמוטריץ' מציגה את אותו דפוס חוזר של פוליטיקה כלכלית קצרה: שוב ממהרים לשורה התחתונה, פתיחה לייבוא, לפני שבונים את התשתית שתאפשר למשק הישראלי יציבות, תחרות אמיתית וביטחון מזון. המטרה המוצהרת היא הורדת מחירים, אבל הדרך שנבחרה עלולה דווקא להחליש את הייצור המקומי ולהגדיל את התלות של ישראל בייבוא חלב וגבינות ממדינות אחרות.
הצעד המהיר שבו הרפורמה נפתחת ביבוא, עוד לפני הסדרת הבסיס המקומי, מצביע על הרצון ביצירת “תוצאות מיידיות” לציבור. זו אסטרטגיה מוכרת: הפוליטיקאים מחפשים הישגים שניתן למדוד בכותרת, ולא בתהליך. אלא שהפתרונות הקלים האלה מגיעים על חשבון בניית מודל חקלאי יציב. רפורמה אמיתית בתחום החלב לא יכולה להיבנות על רגל אחת: היא צריכה להתחיל בהשקעה בשרשרת הייצור, בהבטחת יכולת התחרות של רפתנים, באמצעות טיפול בעלויות תשומה, מספוא, אנרגיה, מים ולא בקיצור דרך שיגולגל לבסוף לפתחה של החקלאות המקומית.
הנתונים מצביעים על תמונה מורכבת יותר מהנרטיב הפופוליסטי. הצריכה לנפש של חלב ומוצריו בישראל עומדת על כ־154 ליטר בשנה, ונתוני 2024 אף מצביעים על ירידה של 0.5% בצריכה הכוללת ועל ירידה של 1.7% בצריכה לנפש. למרות זאת, ישראל מייבאת מוצרי חלב בהיקף משמעותי: כ־248 מיליון דולר בשנה. התלות בייבוא קיימת כבר היום והרפורמה הנוכחית רק תעמיק אותה.
דווקא בתחום יכולת הייצור, ישראל בולטת לחיוב. תנובת הפרה הממוצעת בישראל עומדת על כ־12,125 ליטר בשנה, מהגבוהות בעולם. זהו הישג מקצועי ותפעולי אדיר של הרפת הישראלית.
אך הביצועים המרשימים האלה מתנגשים עם המציאות הכלכלית של הרפתנים: עלויות התשומות עלו בעקביות, במיוחד המספוא המיובא, האנרגיה והמים. מנגד, מחירי החלב לצרכן אמנם גבוהים כ־7.01 שקלים לליטר חלב מפוסטר אך הפער הזה אינו מתורגם לרווחיות מספיקה ליצרנים.
ישראל יקרה בחלב מסיבות מבניות: היא מייצרת בשוק קטן יחסית, עם תנאי אקלים מאתגרים והסתמכות על יבוא מספוא; המערכת הרגולטורית מורכבת, חלקה מיושנת; והיעדר תכנון ארוך טווח יוצר מצב של רגישות גבוהה לזעזועים חיצוניים. במקביל, ענף הגבינות, המורכב יותר, סובל מעלויות ייצור גבוהות, תחרות בינלאומית אגרסיבית ותלות בשרשרת אספקה גלובלית תזזיתית.
במקום להתמודד עם הסיבות האמיתיות למחירים הגבוהים, הרפורמה נוגעת רק בשכבה העליונה: פתיחת השוק ליבוא נוסף. אלא שייבוא הוא פתרון חלקי בלבד — ואפילו מסוכן. הוא יכול להוזיל מחירים זמנית, אך תוך כדי כך הוא מחליש את הייצור המקומי, מה שעלול להוביל לסגירת רפתות, לפגיעה בשרידות החקלאות ולביסוס תלות ארוכת טווח במדינות אחרות. במקרה של משבר עולמי, מלחמה או משבר שרשרת אספקה, זו לא תיאוריה, ישראל עלולה למצוא את עצמה עם גישה מוגבלת למוצר בסיסי כמו חלב וגבינות.
ביטחון תזונתי הוא אינטרס אסטרטגי. כדי להשיג אותו, יש לחזק את שרשרת החלב במלואה: להקטין עלויות תשומה, לעודד התייעלות, לעדכן רגולציה, ואפילו להרחיב את תמריצי החדשנות בענף כפי שנעשה במדינות מפותחות שבהן ייצור החלב נשמר כבסיס אסטרטגי ולא כנטל רגולטורי.
פתיחה לייבוא יכולה להיות חלק מרפורמה, אבל לא שלב ראשון. היא צריכה להגיע לאחר שהמשק המקומי ערוך להתמודד עם תחרות כזו, ולא לפני. הבחירה להתחיל מהסוף, מהייבוא, מייצרת שוב מצג של ניצחון מהיר, אך למעשה מטשטשת את העובדה שהמדינה ויתרה מראש על בניית תשתית פנימית יציבה.
ישראל יכולה וצריכה לשלב בין תחרות לבין חקלאות מקומית חזקה. אבל זה דורש תכנון רב־שנתי, לא שליפות קצרות מועד. כל עוד נמשיך לרדוף אחרי הכותרות במקום אחרי הפתרונות, הציבור ישלם יותר, החקלאים ישרדו פחות, והמדינה תישאר תלויה יותר. הפופוליזם מנצח אך ביטחון המזון מפסיד.
משה גרין הוא חקלאי ופעיל חברתי
