דעה
ישראל משלמת פעמיים על פסולת הבניין שלה
בכל פעם שבניין נהרס בישראל אנחנו רואים ערימה של פסולת שצריך לפנות. משאיות מעמיסות בטון, אספלט וחומרי הריסה ומסיעות אותם הרחק מאתר הבנייה. במקביל, משאיות אחרות יוצאות ממחצבות עם חומרי גלם חדשים ונוסעות בחזרה לאותם אזורי ביקוש.
זהו אבסורד כלכלי: אנחנו משלמים כדי להרחיק חומר קיים, ובמקביל משלמים כדי לכרות, לייצר ולהוביל חומר חדש שיחליף אותו.
אלא שחלק גדול ממה שאנחנו מכנים “פסולת בניין” הוא למעשה חומר גלם שניתן להשיב למעגל הייצור. בטון, אספלט ואגרגטים שמקורם במבנים שנהרסו יכולים, לאחר מיון, גריסה, ניפוי, טיפול ובקרת איכות, להפוך מחדש לאגרגטים ולמוצרים הנדסיים בעלי ביצועים מוגדרים.
זו “המחצבה האינסופית” שנמצאת מתחת לאף שלנו.
ישראל נמצאת בתנופת בנייה ותשתיות שתימשך עוד שנים. התחדשות עירונית, שכונות חדשות, כבישים, מסילות ומערכות הסעת המונים דורשים כמויות עצומות של חומרי גלם, ובאותו זמן מייצרים כמויות גדולות של פסולת בנייה והריסה. במקום לראות בהריסה את סוף חיי החומר, צריך לראות בה תחילתו של מחזור ייצור חדש.
וזו כבר אינה תיאוריה. בגרינמיקס למשל אנחנו מיישמים מודל שבו פסולת בנייה והריסה עוברת עיבוד תעשייתי והופכת לחומרי גלם שניוניים ולמוצרים הנדסיים לענף הבנייה והתשתיות. בפרויקטי המטרו והרכבת הקלה סיפקה החברה למעלה מ-200 אלף מ״ק של תערובות CLSM המבוססות על אגרגטים ממוחזרים. בפרויקט מחלף אשדוד נעשה שימוש בכ-300 אלף טונות של אגרגטים ממוחזרים שיוצרו בסמיכות לאתר.
לייצור המקומי יש משמעות נוספת: במקום להסיע פסולת למרחקים ולהחזיר לאותו אזור חומרי מחצבה, ניתן לייצר חלק מחומרי הגלם בסמוך למקום שבו הם נוצרים ונדרשים. כך מצמצמים שינוע, תנועת משאיות, צריכת דלק, פליטות ועלויות.
אם הטכנולוגיה כבר מוכחת במוצרים וביישומים רבים, והחומרים משמשים בפועל בפרויקטים גדולים, מדוע הם עדיין אינם חלק טבעי מכל פרויקט תשתית בישראל?
החסם המרכזי להרחבת השימוש כבר אינו רק טכנולוגי, אלא בעיקר מערכתי. מצד אחד קיים בישראל תקן ייעודי לאגרגטים ממוחזרים, ת״י 5003. מצד שני, מפרטים ומדיניות רכש רבים עדיין מבוססים על תפיסה מסורתית המעדיפה אגרגטים טבעיים. התוצאה היא שחומר שעומד בדרישות הנדסיות עלול להיתקל בחסם רק בגלל מקורו.
הגישה צריכה להיות הפוכה: חומר בנייה צריך להיבחן קודם כל לפי ביצועיו, איכותו ובטיחותו, ולא לפי השאלה אם הגיע ממחצבה או מבניין שנהרס. חומר ממוחזר אינו צריך לקבל העדפה משום שהוא ממוחזר – אבל גם אסור לפסול אותו משום שהוא כזה. כאשר הוא עומד בדרישות המקצועיות, עליו לקבל הזדמנות שווה להתחרות.
זהו גם אינטרס כלכלי מובהק. על בסיס ניתוח פרויקטים שביצענו ב-גרינמיקס, שימוש יעיל יותר בחומרים מתוך פסולת בנייה והריסה עשוי לייצר למשק חיסכון ישיר של מאות מיליוני שקלים בשנה, ובנוסף חיסכון עקיף בהיקפים דומים הנובע מצמצום כרייה, שינוע, הטמנה, עומסי תנועה והשפעות סביבתיות.
לכן נדרש חיבור בין מדיניות ממשלתית, תקינה, מפרטי ביצוע ומדיניות רכש, שיאפשר לחומרים ממוחזרים להתחרות באופן שווה כאשר הם עומדים בדרישות המקצועיות.
השאלה כבר אינה האם אפשר לבנות בישראל מחומרים ממוחזרים. אנחנו כבר עושים זאת.
השאלה היא מדוע במדינה שבה חומרי גלם הם משאב מוגבל ויקר, אנחנו עדיין מתייחסים למחצבה הגדולה והזמינה ביותר שלנו כאל פסולת.
אלירן דוד הוא מנכ"ל גרינמיקס
