ניתוח
90% מהייצור הישראלי בחו"ל - מתבססים על פעילות של חברה אחת
המשק התאושש מהמלחמה? התמונה מורכבת יותר: כמעט כל הייצור הישראלי בחו"ל קשור לאנבידיה, ובלעדיו הצמיחה צוללת ל־1% ומשקפת למעשה שחיקה ברמת החיים. מדובר בתופעה שצוברת תאוצה: הייצור בחו"ל מהווה כבר 5.7% מהתוצר – זינוק מ־1.9% ב־2023. המשמעות: ללא "גלגלי העזר", הכלכלה הישראלית רחוקה מלמצות את הפוטנציאל
נתוני החשבונאות הלאומית שפורסמו אתמול גרמו בעיקר לפיהוק. הישראלים הרי כבר התרגלו לכך שהכלכלה הישראלית שורדת זמני מלחמה, ואף אחד לא הופתע במיוחד מכך שהכלכלה הישראלית חזרה לפעילות ברבעון השני. שורה אחת בהודעת הלמ"ס תפסה את חדי העין, אך עדיין לא עוררה דיון ציבורי כנדרש. הודעת הלמ"ס הזכירה כי אם "מנכים את הייצור בחו"ל", אז הצמיחה בחצי השנה האחרונה עומדת רק על 1%, קצב צמיחה מדאיג למדי שמשקף שחיקה ברמת החיים הכלכלית של אזרחי ישראל.
"הייצור הישראלי בחו"ל" הוא שם קוד בעיקר לשבבים שפותחו על ידי ישראלים באנבידיה (מלאנוקס לשעבר), אך מיוצרים בפועל מחוץ לישראל. הנתונים המדויקים ברמת החברה אינם חשופים לציבור, אך לכלכליסט נודע כי למעלה מ־90% מהייצור הישראלי בחו"ל קשורים לאנבידיה, וחלק משמעותי אף יותר קשור לחברות תוכנה. גם חברות ישראליות אחרות מייצרות בחו"ל, כמו חברות ביטחוניות, ואולי אף חברות מסורתיות שמתקשות להתמודד עם השקל החזק. בלמ"ס מסבירים כי אף על פי שתמיד היה ייצור ישראלי בחו"ל, הם לא ראו צורך לציין את הנתון הזה, אך בזמן האחרון מדובר בתופעת מאקרו, ולכן הם רואים צורך להציג את חישוב הצמיחה "עם" הייצור בחו"ל ו"ללא הייצור בחו"ל".
אפשר לראות שמדובר בתופעה שצוברת תאוצה באופן משמעותי. אם ברבעון הראשון של 2023 רק 5.3 מיליארד שקל מכלל התוצר הישראלי (שהם 1.3% מכלל התוצר הישראלי באותו רבעון) יוצרו מעבר לגבולות ישראל, הרי שברבעון האחרון (הרבעון השני של 2026), סך התוצר הישראלי שיוצר מחוץ לגבולות ישראל עומד על כ־25.4 מיליארד שקל, כבר 5.7% מסך התוצר שהמשק הישראלי ייצר באותו רבעון. במילים אחרות, מכל 100 שקלים של "התוצר הישראלי", כ־6 שקלים יוצרו מעבר לגבולות ישראל, על ידי עובדים לא ישראלים. ב־2023 יוצרו כ־25 מיליארד שקל מהתוצר בחו"ל, ב־2024 כ־32 מיליארד שקל, ב־2025 כ־56 מיליארד שקל, וב־2026, אם המחצית השנייה תהיה זהה לראשונה, הייצור בחו"ל יגיע לכ־93 מיליארד שקל.
גלגלי העזר של הייצור בחו"ל
הנתונים הללו משפיעים בראש ובראשונה על נתוני הצמיחה. כשאנו מסתכלים על הצמיחה ללא "הייצור בחו"ל", אז ניתן לראות איך ההשפעה של הייצור בחו"ל על נתוני הצמיחה גדלה. אם ב־2023 הצמיחה "ללא ייצור בחו"ל" עמדה על 1.9%, פער של 0.1% בלבד מהצמיחה הכוללת של המשק, הרי שב־2024 הצמיחה "ללא ייצור בחו"ל" היתה נמוכה ב־0.4% מהצמיחה הכוללת, ב־2025 הצמיחה ללא "הייצור בחו"ל" היתה נמוכה כבר ב־1.4% מהצמיחה הכוללת. והנתון שהתפרסם אתמול על 2026 רשם כבר את הפער העצום של 2.2%, כלומר, הצמיחה ללא הייצור בחו"ל עמדה רק על 1% לעומת המחצית השנייה של 2025.
העובדה הזו, שחלק גדל והולך מהתוצר הישראלי לא מיוצר בארץ ולא על ידי עובדים ישראלים, היא בוודאי עובדת טריוויה מעניינת, ואולי עוזרת להסביר את "הנס הישראלי", שלפיו ההכנסות ממסים והתוצר לא נפגעו כמצופה ממדינה במלחמה. אבל יש לעובדה זו משמעויות מאקרו־כלכליות רבות, והמשרדים הכלכליים בממשלה ובנק ישראל צריכים כבר עכשיו לנתח את המשמעויות הללו, כי אולי אפילו יידרש להתאים את המדיניות לתמונה החדשה. נדגים זאת על שלוש סוגיות: צמיחה, ריבית והכנסות המדינה ממסים.
פוטנציאל הצמיחה של ישראל עומד לפי מודלים כלכליים על כ־3.5% בשנה. אבל פוטנציאל הצמיחה הזה מדבר על ניצול של הגורמים המקומיים, של הציוד והמכונות המקומיים ושל כוח האדם המקומי. אם לישראל יש עוד כ־100 מיליארד שקל בשנה שמיוצרים בחו"ל, ניתן וצריך להעלות את יעדי הצמיחה שלנו ל־5% בשנה ויותר. או בניסוח פחות אופטימי: ישראל ללא "גלגלי העזר" של הייצור בחו"ל רחוקה מלמצות את פוטנציאל הצמיחה שלה. אז אין כאן באמת "התאוששות" ממלחמה, אלא מסכה שעשויה לבלבל אותנו.
משמעויות התמ"ג החדש
בנוסף, כשכלכלה צומחת במהירות, אנו עלולים לחשוש שהיא נמצאת במיצוי של גורמי הייצור שלה, ואם נוריד את הריבית ונגדיל את כמות הכסף בכלכלה, לא נראה יותר ייצור, אלא עליית מחירים (אינפלציה). קריאה פשוטה של נתוני הצמיחה אתמול יכלה אולי לעורר חששות בבנק המרכזי שהורדת ריבית תביא להתפרצות אינפלציונית, כי המשק נמצא בפעילות מקסימלית. אבל ברגע שנזכרים כי לא מדובר באמת על "פעילות כלכלית שנעשית בישראל", אז מבינים שההשפעה של הפעילות הזו על המחירים בארץ היא נמוכה בהרבה. כך שהתחשבות בכך שהצמיחה היא "מחוץ לישראל" עשויה לגרום לבנק ישראל לא רק שלא לחשוש מהורדת ריבית, אלא לתמוך בהורדת ריבית לעידוד הפעילות במשק.
הייצור הישראלי בחו"ל הוא ללא ספק ברכה להכנסות המדינה, שכן מדינת ישראל מקבלת את מס החברות בגין הייצור של השבבים בחו"ל. אבל כשהייצור נעשה בארץ, העובדים משלמים מס הכנסה לישראל, החברה משלמת ארנונה על המבנים שהיא שוכרת בישראל, וחברות אחרות מספקות שירותים כאלו ואחרים לחברה וכתוצאה מכך משלמות יותר מסים. כך שכאשר משרד האוצר ובנק ישראל מעריכים את "הכנסות המדינה" על בסיס התוצר החזוי, הם צריכים להבחין בין "תוצר מקומי באמת" לבין "תוצר שמשויך לישראל" אך מיוצר בחו"ל.
אין ספק שהייצור הישראלי בחו"ל הוא תופעה מבורכת. הוא מלמד על כך שישראל מתמקצעת ביתרונות היחסיים שלה. אבל הייצור הישראלי בחו"ל מתחיל להשפיע בצורה דרמטית על נתוני המאקרו שלנו. טוב עשו אנשי הלמ"ס שהזכירו לנו שלא הכל בסדר, ושהנתונים יכולים לבלבל אותנו. כעת תורם של האוצר ובנק ישראל לשרטט את המשמעויות של התמ"ג החדש של ישראל, שחלקו צומח מחוץ לגבול.
