40% מיצוא הסחורות כבר לא עוברים בישראל, וזה לא מקרי
האיסורים שמתרחבים באירופה לא מאיימים רק על תוצרת מההתנחלויות: הם עלולים להפוך את ה"ישראליות" לסיכון עסקי ולעודד חברות ישראליות להעביר את הייצור לחו"ל. כבר עכשיו חלק ניכר מיצוא הסחורות לא עובר בגבולות ישראל, בין היתר בגלל השקל החזק, וזה רק מחמיר
האיסור שנכנס אתמול לתוקף בהולנד על סחר במוצרים מההתנחלויות נראה במבט ראשון כמו עוד צעד סמלי נגד ישראל. אף שהיקף הסחורות שמיוצרות מעבר לקו הירוק ומגיעות להולנד קטן מכדי להזיז את נתוני היצוא של המשק הישראלי – המספרים מטרידים: נכון להיום, הולנד היא יעד יצוא הסחורות המרכזי של ישראל באירופה, שהיא שותפת הסחר העיקרית של ישראל. אתמול פרסמה הלמ"ס את נתוני יצוא הסחורות לפי ארצות ומהם עולה כי הולנד ניצבת במקום הראשון באירופה (עם יהלומים וגם בלי) עם יצוא של 1.8 מיליארד דולר (ינואר־אוגוסט) ועקפה את גרמניה. הולנד ואיתה מדינות כמו סלובניה, ספרד וגם בריטניה מסמנות שינוי שעלול להיות משמעותי הרבה יותר: הפיכת מקורו של מוצר ישראלי משאלה טכנית של מכס לשיקול עסקי של חברות וצרכנים אירופיים.
אלא שבניגוד למה שהיה נהוג קודם – סימון מוצרים מההתנחלויות – הולנד הלכה רחוק יותר. הצו אינו מסתפק באיסור יבוא: הוא אוסר גם רכישה ומכירה (במישרין ובעקיפין) של מוצרים שמקורם בהתנחלויות, מתן שירותי תיווך הקשורים בהם וניסיון לעקוף את המגבלות. הוא כולל גם מוצרים שעברו עיבוד בהתנחלות או מכילים חומרי גלם ומוצרי ביניים שמקורם בה. אין מדובר בחרם הולנדי על ישראל. הצו קובע במפורש שמוצרים שמקורם בישראל עצמה אינם אסורים. אבל דווקא כאן מתחילה הבעיה הכלכלית האמיתית.
קניין בהולנד, בצרפת או בבריטניה אינו בהכרח מומחה לגיאוגרפיה הישראלית. הוא לא רוצה לבדוק האם מוצר מסוים יוצר ברעננה או באריאל, מה מקורו של חומר הגלם ומי היה קבלן המשנה. ככל שמתרבים האיסורים והדרישות, כך גדלה עלות הציות לאותם איסורים – ואיתה גדל התמריץ לבחור ספק שאינו דורש את הבדיקה הזאת מלכתחילה.
זהו "האפקט המצנן" שממנו צריך לחשוש. לא החרם הישיר על מפעל בהתנחלות, אלא מצב של De–Risking, כלומר האפשרות שחלק מהלקוחות יתחילו להתרחק מכל מוצר שמיוצר בישראל כדי להפחית את הסיכון הכרוך בכך.
התגובה השכיחה ביותר של חברות ישראליות יכולה להיות פשוטה: לא עוזבים את ישראל, אלא מוציאים את הייצור ממנה. חברה ישראלית יכולה להמשיך להחזיק כאן הנהלה, מחלקת מחקר ופיתוח, קניין רוחני ורווחים, ובמקביל לרכוש מוצר או חומר גלם בסין ולמכור אותו ישירות מסין להולנד. מבחינת משטר המבוסס על מקור הסחורה, זה אינו מוצר ישראלי. החברה אכן ישראלית, הסחורה לא.
אם בעבר חברה כמו סודה־סטרים העבירה את המפעל שלה ממישור אדומים לנגב, בין היתר על רקע הלחץ הבינלאומי סביב פעילותה מעבר לקו הירוק, היום כבר רואים תנועה מישראל לחו"ל. כך למשל יצרנית מדי המים ארד שהעבירה לאחרונה ייצור לספרד, איטליה ומקסיקו.
יהיה שגוי לייחס את המהלכים האלה לחרמות. יש סיבות כלכליות חזקות בהרבה שכבר דוחפות את התעשייה החוצה: השקל החזק, עלויות השכר והייצור, פריון העבודה הנמוך, המיסוי הכבד, הרגולציה הכבדה והרצון להתקרב לשוקי היעד. אלא שמעבר לבעיות "הרגילות" התווסף למשוואה משתנה חדש: סיכון מוניטין או "הישראליות".
המספרים גדולים מכדי להתעלם מהם. ברבעון השני של 2026 נרשמו כבר כ־11.2 מיליארד דולר של יצוא "סחורות הנמכרות בחו"ל ואינן עוברות את גבולות המדינה". כלומר, חברה תושבת ישראל מכרה סחורה ללקוח בחו"ל, והבעלות עברה מתושב ישראל לתושב חוץ — אך הסחורה לא נכנסה לישראל ולא יצאה ממנה ולכן אינה מופיעה ברשומות המכס. מדובר בשיעור עצום של כמעט 40% מיצוא הסחורות ברבעון.
זו תופעה חדשה יחסית. עד 2023 השיעור היה חד־ספרתי (9%). הקפיצה הגדולה מתחילה ברבעון השלישי של 2023 (יולי־ספטמבר). ואם לא די בכך, מאז אותו רבעון עד עכשיו עלה היקף יצוא הסחורות ב־10.5 מיליארד דולר, אך רק 1.7 מיליארד מאותה עלייה (שהם 16.5%) מקורם בישראל.
השינוי הדרמטי הזה לא נובע מחרמות בלבד. חלק ניכר מוסבר בשינויים מבניים, משתנים מאקרו־כלכליים, תהפוכות גיאו־כלכליות ופוליטיות ובניית שרשראות ייצור חדשות. אבל הוא מלמד עד כמה קל יותר לחברה ישראלית להפריד בין המקום שבו נוצר הרווח לבין המקום שבו מיוצר המוצר.
ויש לכך השלכות מאקרו־כלכליות מרחיקות לכת. אם החברה נשארת ישראלית אבל המפעל עובר למקסיקו או לסין, חלק מהרווח יכול להישאר בישראל אך המשרות לא. הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר המוצרים והסחורות שייכים לתעשייה המסורתית שבה נמצאים העובדים החלשים ביותר.
המגמה הולכת ומתחזקת. רק לפני שבועיים בריטניה, צרפת וקנדה הודיעו כי יקדמו איסורי סחר, ובסך הכל 12 מדינות הודיעו על כוונה להטיל מגבלות על סחר עם ההתנחלויות, לתמוך בצעדים אירופיים או לבחון אותם. לכן השאלה כבר אינה כמה מיליוני דולרים של תוצרת מההתנחלויות ייעצרו במכס ברוטרדם, אלא מה יקרה כאשר יותר ויותר חברות ישראליות יגיעו למסקנה שיותר פשוט, זול ובטוח לייצר מחוץ לישראל. החרם אולי ממוקד מעבר לקו הירוק אך הנזק הכלכלי הפוטנציאלי לא נעצר שם.
