פרשנות
התצהיר של רונן בר חושף תמונה מבהילה של דיקטטור בהתהוות
התצהיר של ראש השב"כ מציג את ראש הממשלה כמי שפועל בניגוד עניינים אישי ופוליטי – ובנסיבות מחמירות במיוחד. מתיאור פעולותיו של נתניהו עולה שמדובר בסכנה ברורה ומוחשית למשטר הדמוקרטי בישראל. המסקנה המתבקשת היא הכרזה על נבצרות
1. תצהירו של ראש השב"כ רונן בר נקרא ככתב אישום נגד דיקטטור בהתהוות, ונסביר נקודה זו בהמשך. לכאורה הוא נועד להציג את "התשתית העובדתית" שהובילה לפיטוריו - את התשובה לשאלה שביקשו שופטי בג"ץ לברר: מדוע ראש הממשלה איבד את האמון בראש השב"כ שלו. לא ברור איפה נתניהו טעה, אבל כשחקן שח הוא לא צפה את המהלכים שקלעו אותו לזירה שממנה אין לו דרך חילוץ טובה. האופציות שלו כרגע הן בין הגרועה לגרועה יותר. מדובר בזירה שבה המתכתשים חייבים לומר אמת. בעדינות נעיר שזהו לא אזור הנוחות של בנימין נתניהו. לא הזירה שבה יוכל לממש את יתרונותיו וחוזקותיו. ועכשיו, לאחר שבר הגיש את תצהירו, הכדור עובר אליו.
אפשרות אחת היא לסתור את בר. זו האפשרות שנתניהו מיהר להתחייב אליה כי לנוכח חומרת הטענות לא היתה לו ברירה. אבל המבחן הוא לא בזריזות התגובה המכחישה, אלא בתוכן האמיתי שבאמצעותו יסתור את בר. יש להניח שטענות בר מתועדות בחלקן, ואת החלק הלא מתועד, מילה מול מילה, הוא מיהר לחלוק עם שותפי סוד. אין להניח שהוא התקדם לראשות ארגון כמו השב"כ מבלי להבין את הפוליטיקה הישראלית ולכסות את עצמו מפניה. פראיירים לא מתקדמים במקום כזה. וכאשר ראש הממשלה משדל אותך בארבע עיניים למעשה שבעיניך איננו חוקי – סביר שתמצא דרך לנצור את זה. בסופו של יום, אלו הפרקטיקות השגרתיות של השב״כ.
כאמור, לנתניהו שתי ברירות: או לסתור את בר בתצהיר נגדי או להימנע מהגשת תצהיר. אם יימנע – בג״ץ יקבע את העובדות לפי תצהירו של בר והתוצאה תהיה ביטול פיטוריו. במקרה כזה ייקבע שרק בנובמבר 2024 עלה ראש השב״כ על הכוונת של ראש הממשלה ובנסיבות מחמירות במיוחד של שיקולים זרים וניגודי אינטרסים. של ניסיון לאלף את השב״כ לנאמנות אישית לשליט. וזה הפירוט: סילוקו מצוות המו״מ לשחרור החטופים, ענישה על קריאתו להקמת ועדת חקירה ממלכתית, הניסיון לטרפד את חקירות קטארגייט וההדלפה ל"בילד", הניסיון להשתמש בשב״כ לדחות את עדותו, והכי גרוע - הרעיון להפעיל את כלי המשחית של השב״כ נגד אזרחי ישראל בהיעדר התבחינים שמאפשרים זאת – חתרנות אלימה. זהו המסלול הגרוע, ויש גרוע ממנו: תצהיר של נתניהו שיתברר כשקרי. ואז יתבהר כל מה שמנינו לעיל בתוספת עדות שקר.
נתניהו נחשב לגאון פוליטי, אבל באירוע הזה כשמולו לא מתייצבים שוטים כבני גנץ אלא ראש השב״כ, היועצת המשפטית לממשלה, ושלושת השופטים המנוסים ביותר של בג״ץ – הוא נלכד לפתע בקוראלס. במקרה של סתירה חזיתית מול בר יש לבג״ץ כלים, מוגבלים אומנם, להכריע מי דובר אמת בין השניים. אפשרות אחת היא הצגת שאלוני הבהרה ממוקדים לצדדים. אפשרות שנייה, חריגה ונדירה, היא חקירות נגדיות של הצדדים. אילו האירוע היה נפתח להימורים, היחסים היו במובהק לטובת בר.
2. סימנים למצוקתו של נתניהו ניכרו בהמוניהם בשטח. למשל בבקשה הבהולה בשבוע שעבר לבג"ץ של הורי חללים, באמצעות עו״ד יהודה פואה, להעיף את בר מתפקידו. ואז הגיעה ההתנפלות האלימה של קהל חסידיו. בהמשך היה זה יאיר לפיד שחשף והזהיר מפני סכנת התנקשות פוליטית כשהוא מתכוון בעיקר להתנקשות בבר. אחר כך התפרסמו ניסיונות הלחץ והפיתוי המאפיוזיים של נתניהו להוריד את בר מהתצהיר. ואחרי כל אלה הוגשה בקשת בר לדחות להיום את הגשת התצהיר. כשמסכמים את כל אלה, נדמה שאימתו של נתניהו מהתצהיר תורגמה ללחץ מסיבי שהצליח להשיג את מטרתו. אבל החלטת השופטים, וכנראה גם היועמ"שית, הותירו את בר על המסלול.
אגב, מבחינתו מחיר הנסיגה לא היה גבוה. לא מדובר כאן בהחזרת החטופים שתקפיץ מרבצם את הכהניסטים. נכון, נתניהו צריך היה לשלם מחיר: למנות מחליף ראוי ולהבטיח שהחקירות, בעיקר קטארגייט, ימוצו. בתמורה ניתן היה לסגור עם בר תאריך פרישה ופשרה לבג״ץ. אבל ליועצת המשפטית זה לא היה מספיק. היא מתעקשת כאן על נורמה שהרבה מעבר למקרה הפרטני. היא מבקשת להטמיע מסר חד־משמעי שלפיו ראש ממשלה לא יוכל להיפטר ככה סתם מראש שב"כ עתידי (או רמטכ"ל, ראש מוסד, נגיד בנק ישראל וכו') רק מ"חוסר אמון" שקפץ עליו לפתע, ללא תשתית עובדתית שתצביע על כישלון וחוסר תפקוד. שופטי בג"ץ אימצו עמדה זו ולכן שלחו את הצדדים – בר ונתניהו – לזירת התצהירים כדי לברר מי דובר אמת: הן באשר למועד ההחלטה לפטר, ובעיקר לתוכן נימוקיה האמיתיים.
תצהירו של בר הושלך ראשון לזירה. והוא מצייר תמונה מבהילה של דיקטטור בהתהוות שרואה בארגון כלי אישי למימוש מטרות אישיות (דחיית עדותו), פוליטיות (דיכוי המחאה נגדו) וחסינות למקורביו (חקירות לשכתו). בחקירות אלה זימן לנו הגורל את המצמרר וההזוי בתרחישים: מדינת טרור מממנת בזמן מלחמה יועצי ראש ממשלה שנעים בסביבתו ללא סיווג ביטחוני, ומשרתים אותה, לעתים בניגוד לאינטרס הלאומי והביטחוני של ישראל. אין חקירה מוצדקת מזו ואין ראש ממשלה שלא היה מברך עליה. חוץ מנתניהו.
3. וכאשר האירוע הזה מצטרף לניסיון של נתניהו להכתיב לשב"כ חוות דעת שתבטל את עדותו – אין מנוס מפנייה ליועצת המשפטית לשקול הוצאה לנבצרות. אם המצבור שבתצהיר לא מצדיק זאת, קשה להעלות על הדעת מצבור שיעשה זאת. הקריטריונים לנבצרות אינם ברורים ואינם מפורטים בחוק. אין מחלוקת על הלגיטימיות של נבצרות בריאותית, כמו במקרה של אריאל שרון. נתניהו חשש מנבצרות אחרת, תפקודית, שעלולה להיווצר מניגודי העניינים שלו כראש ממשלה וכנאשם בפלילים. לכן, תיקן את החוק והוציא את ה"תפקודית" מחוץ לחוק. אלא שבג"ץ קבע שהחוק החדש יחול רק מהכנסת הבאה והותיר את נתניהו חשוף לאופציה של נבצרות תפקודית שעל הכרזתה מופקדת היועצת המשפטית לממשלה. גלי בהרב־מיארה הודיעה בכמה הזדמנויות שהיא לא שוקלת נבצרות תפקודית ובג"ץ דחה כבר כמה עתירות בנושא.
התצהיר של ראש השב"כ הוא לפיכך לא רק כתב אישום נגד דיקטטור בהתהוות, הוא גם קריאה להכרזת נבצרות. נתניהו לא רק מוצג בו כפועל בניגוד עניינים אישי ופוליטי, אלא כסכנה ברורה ומוחשית למשטר הדמוקרטי בישראל.
4. תגובת נתניהו שמתמקדת באירועי 7 באוקטובר עדיין אינה תצהיר, ומעניין אם תוכנה יתורגם לשבועה. חלקה המרכזי אינו רלבנטי מהסיבה הפשוטה: נתניהו לא פיטר את בר בעקבות הכשלים שמתוארים שם. לכן, לא ניתן לתלות את סיבת הפיטורים – הסיבה שבג״ץ מבקש ללמוד על אודותיה – בכישלון הזה, שבר היה בין הראשונים להודות בו, מה שלא עולה על דעתו של נתניהו. נתניהו משחיל לתגובה את הסיבה לטבח: שלא העירו אותו ואת שר הביטחון, עוד מפוטר שלו.
לעומת זאת, הבכיינות על אי־מניעת ההסתה נגד הדרג המדיני כבר מתעלה לדרגה קומית. אבל זו הבשורה ליום שאחרי שמצפה לנו כאן: מחאה נגד הממשלה תהפוך להסתה פלילית. וכן, טוב שיש לנו את הטמבלים האלה שירו את נורי התאורה על הארמון הקיסרי. איך לפיד שכח את זה כשהזהיר מפני ההתנקשות הצפויה?
