ההייטק מייצר מיליארדים. המדינה צריכה להפוך אותם להשפעה חברתית
השנים האחרונות ממחישות שוב את עוצמתו של ההייטק הישראלי כמנוע ליצירת הון. עסקאות ענק כמו מכירת Wiz לגוגל ורכישת CyberArk בידי Palo Alto Networks יצרו הון בהיקפים עצומים עבור יזמים, מנהלים, עובדים ובעלי מניות. במקביל, עידן הבינה המלאכותית מצמיח חברות שמגיעות בתוך שנים ספורות לשווי של מיליארדי דולרים. יחד איתן נוצר בישראל דור חדש של הון.
חודשים, ולעיתים שנים, לפני אקזיט, הנפקה או עסקת סקנדרי, כמעט כל פרט כבר נמצא על שולחן התכנון. עורכי הדין בוחנים את מבנה העסקה, רואי החשבון ויועצי המס את השלכותיה, ומנהלי ההשקעות והפמילי אופיס נערכים לניהול ההון ולהעברה בין דורית. אבל בתוך התכנון הזה יש שאלה שלעיתים עולה מאוחר מדי: האם חלק מההון שנוצר מיועד גם לעשייה חברתית, ואם כן, מהי הדרך הנכונה לעשות זאת? זו אינה רק שאלה ערכית. לתזמון יש משמעות.
התרגלנו לחשוב על פילנתרופיה כעל מה שמגיע אחרי שנוצר ההון. קודם מוכרים ומממשים, ורק אחר כך מחליטים כמה רוצים לתרום ולאילו מטרות. אלא שבמקרים מסוימים, דווקא הסדר הזה עלול להחמיץ אפשרויות שקיימות לפני אירוע הנזילות.
אחת הדוגמאות הבולטות היא תרומת מניות. במקרים המתאימים, במקום לממש מניות ולאחר מכן לתרום חלק מהתמורה, ניתן לבחון מראש תרומה של המניות עצמן. בהתאם לסוג המניות, למבנה העסקה, לדין ולנסיבות האישיות, לתזמון עשויה להיות משמעות מבחינת מיסוי וגם מבחינת היקף המשאבים שיוכלו לשמש למטרות חברתיות.
לכן השאלה אינה רק כמה רוצים להקדיש לפילנתרופיה, אלא גם מתי ובאיזה אופן נכון לעשות זאת. אין פירוש הדבר שכל אירוע נזילות צריך להפוך לאירוע פילנתרופי או שתרומת מניות מתאימה בכל מקרה. אבל כאשר קיימת כוונה לנתינה משמעותית, כדאי להכניס אותה לתכנון בזמן שבו עדיין קיימות אפשרויות בחירה.
אחד הדברים שאני פוגשת בשיחות עם תורמים ומשפחות הוא התחושה שכדי לייעד הון לפילנתרופיה צריך כבר לדעת בדיוק לאן הוא ילך. בפועל, אלה שתי החלטות שונות.
כלים פילנתרופיים הקיימים כיום מאפשרים להפריד בין המועד שבו מייעדים הון לפילנתרופיה לבין המועד שבו מחליטים על המענקים. כך ניתן לקבל החלטה בזמן המתאים מבחינת תכנון ההון, ובהמשך ללמוד תחומי עשייה, לגבש סדרי עדיפויות ולהחליט היכן ההון יכול לייצר את ההשפעה הרצויה.
לאירוע נזילות יש גם ממד משפחתי. הוא מעלה שאלות על העתיד, על ההון שיועבר לדור הבא ועל הערכים שרוצים להעביר יחד איתו. פילנתרופיה יכולה ליצור מרחב שבו בני המשפחה מגדירים יחד סדרי עדיפויות, מקבלים החלטות ומפתחים אחריות משותפת סביב ההון המשפחתי.
מאיה נתן מוזר
(צילום: תמי בר שי)
זהו שינוי משמעותי בתפיסת הנתינה: לעבור מתרומה שמתחילה בבקשה שמגיעה אלינו, לתכנון של הון שמיועד מראש להשפעה.
עורכי דין, רואי חשבון, יועצי מס, מנהלי הון ופמילי אופיס נמצאים לצד היזם בדיוק בתקופה שבה מתקבלות ההחלטות המשמעותיות ביותר. הם אינם צריכים להפוך ליועצי פילנתרופיה, אבל הם יכולים לזהות את הרגע שבו נכון להעלות את האפשרות.
לפעמים די בשאלה אחת: האם אתם מתכננים לייעד חלק מההון שנוצר גם לפילנתרופיה? אם התשובה חיובית, ניתן לבחון את האפשרויות בזמן ולחבר את היזם או המשפחה לתשתית המקצועית המתאימה. לאחר שהעסקה הושלמה והמניות מומשו, חלק מהאפשרויות עשויות כבר לא להיות רלוונטיות.
גם המדינה צריכה להתאים את הכלים למציאות החדשה. כיום הזיכוי לפי סעיף 46 מוגבל לתרומות בהיקף של עד 30% מההכנסה החייבת באותה שנת מס, או לכ־10.35 מיליון שקל בשנה, לפי הנמוך מביניהם. יחיד זכאי לזיכוי בגובה 35% מסכום התרומה המוכר, וסכומים מעבר לתקרה ניתנים להעברה לצורך קבלת הזיכוי בשלוש שנות המס הבאות, בכפוף לתקרות בכל שנה.
אלא שאירוע נזילות יכול לייצר בשנה אחת הכנסה של עשרות ואף מאות מיליוני שקלים. במציאות כזו, ראוי לבחון האם מנגנון המבוסס על תקרות שנתיות עדיין מותאם למי שמבקש לייעד חלק משמעותי מההון שנוצר לפילנתרופיה, ואף לשקול כלים שיתנו מענה ייעודי לאירועי נזילות משמעותיים.
זו אינה רק שאלה של הטבת מס. זו שאלה של מדיניות ושל תפיסה: כיצד יוצרים סביבה שלא רק מעודדת יצירת הון, אלא מאפשרת למי שבוחר בכך להפוך חלק ממנו להון חברתי.
ישראל יודעת לייצר חברות יוצאות דופן, עסקאות יוצאות דופן והון חדש בקצב מרשים. עכשיו צריך לחזק גם את התשתית שתאפשר להפוך חלק מההון הזה להשפעה חברתית ארוכת טווח. פילנתרופיה משמעותית לא מתחילה ביום שאחרי האקזיט. היא מתחילה כשהאקזיט עוד נמצא על שולחן התכנון.
מאיה נתן מוזר היא מייסדת ומנכ"לית קשת, קרן שיתוף התורמים הראשונה בישראל
