דעה
הסכם או לא – האתגר הכלכלי האמיתי של ישראל עדיין קיים
דו"ח ה-OECD שיבח את ישראל על הורדת יחס החוב לתוצר, אך האתגרים המבניים נותרו בעינם: הפער הדמוגרפי, שילוב אוכלוסיות בשוק העבודה וצרכי הביטחון המוגדלים דורשים החלטות אסטרטגיות – במיוחד בשנת בחירות
המלחמה, כך נראה, מאחורינו, אך ההכרעות הכלכליות לא פוסקות.
איזה כיף היה לקרוא דו"ח של ארגון ה-OECD על ישראל שיצא השבוע ונפתח במחמאות. בדו"ח התייחסו הכלכלנים לסביבה התקציבית של ישראל וציינו לטובה את הורדת יחס החוב לתוצר – אחד הגדלים הכלכליים החשובים ביותר מבחינת דירוג החוב של מדינות בידי סוכנויות הדירוג – מ-90% ומעלה בתחילת המאה ל-60% טרם מגפת הקורונה והמלחמה שבאה אחר כך.
60% אינו סתם מספר. מדובר ביחס החוב הציבורי לתוצר שלאורך זמן אמור למנוע לחצים על הגירעון התקציבי ולאפשר צמיחה ארוכת טווח של התוצר ללא הצטברות של לחצי מחירים.
ומה גרם לירידה? בין השאר, המכנה. כלומר, התוצר צמח מהר לאור מדיניות כלכלית נכונה והשתפרות שיעור ההשתתפות בכוח העבודה.
כאן אציין, במאמר מוסגר, כי לאורך השנים, כלכלני סוכנויות הדירוג מציינים לרעה שיעורי השתתפות נמוכים של אוכלוסיות פרטניות בתור נושא שמצריך שיפור של ממש, הן לטובת המשך צמיחתה הכלכלית של ישראל והן לצורך שיפור אפשרי של דירוג החוב עצמו.
אולם, במבט להמשך, מציינים הכלכלנים כי אין די בסיום המלחמה והרגיעה הביטחונית כדי להבטיח את הצמיחה המיוחלת. זאת, שעה שעקב המלחמה נוצר פער של 4% בין התוצר בפועל לתוצר שהמשק יכול היה להשיג עד כה.
כלומר, במבט רחב יותר, אתגרי המשק ממשיכים להיות הפער בין הריבית הגבוהה לצמיחת התוצר הנחוצה וצרכי הביטחון המוגדלים של השנים הבאות, אך לצדם על המשק לתת מענה גם לאתגרים הדמוגרפיים המתבטאים בהתארכות תוחלת החיים וכן בעליית חלקן של אוכלוסיות עם זיקה נמוכה לשוק העבודה.
כלכלני ה-OECD נענו לבקשת משרד האוצר של ישראל והכינו מודל לתרחישים תקציביים ארוכי טווח. אין ספק כי אי הוודאות הכלכלית והגאו-פוליטית תישאר גבוהה מהרגיל, שעה שתהליכים מבניים כמו התרחבות הסכמי אברהם מתהווים לאיטם. לכן, יש חשיבות רבה לתרחישים הללו.
נכון, תרחישי הוצאות פיסקליות נכתבים תדירות עבור מדינות רבות, אך היות והתרחישים החדשים של ה-OECD לוקחים בחשבון שני גורמים די ייחודיים לכלכלה ולאוכלוסייה הישראלית – הרכבה הדמוגרפי וצרכי הביטחון שלה – יש להם חשיבות מיוחדת.
אני חושב גם שדווקא כשהמשק נכנס לשנת בחירות והתקציב עשוי להיות המשכי, יש חשיבות להיערכות אסטרטגית לקראת כהונת הממשלה הבאה, תהא אשר תהא.
המסר מהמודלים מעודד וראוי להביאו לידיעת הקוראים: ישראל יכולה (לפחות) לייצב את יחס החוב לתוצר שלה, בלי להזדקק להתאמות מדיניות חדות.
בסך הכול, מדובר בהגדלת הכנסות המדינה, במונחי תוצר, מ־36.1% מהתוצר הצפוי לשנה הקרובה ל-36.9% בעוד עשור.
יחד עם זאת, בעשורים הבאים כבר יצטרך המשק להתמודד עם הגירעון המבני ויהיה עליו להתאים את מדיניות ההכנסות וההוצאות כדי לבלום גידול מחודש של יחס החוב לתוצר.
כאן יש לציין כי מדינות מפותחות רבות מתמודדות זה זמן עם יחסי חוב-תוצר גבוהים משמעותית מזה של מדינת ישראל. אך יחס חוב תוצר נמוך הוא נכס כלכלי שמפיק יתרון לכלכלת ישראל דווקא בצל הקשיים הנוכחיים, במונחי השקעות ומשיכת הון זר. לכן יש לשמר אותו.
ולמה הכוונה במונח התאמה? כאן אנו חוזרים לצורך לקדם שילוב אוכלוסין רחב יותר בשוק העבודה. הדבר מתקשר, כמובן, להמלצות החוזרות ונשנות של כלכלני סוכנויות הדירוג להקצות תקציבים רבים יותר לסעיפים תומכי צמיחה על פני תשלומי העברה.
בשורה התחתונה, עדיין נחוץ זמן על מנת להשתכנע שמצב המלחמה העצימה מאחורינו. שפרק ב' של ההסכם טרם נידון. אך גם אם הרגיעה תימשך והמצב באזור יתייצב, לא נוכל לנוח על זרי הדפנה. אתגריו המבניים של המשק עדיין לפניו.
רונן מנחם הוא כלכלן שווקים ראשי בבנק מזרחי טפחות
