פרשנות
עבור האוצר, ים המלח אינו פלא טבע - אלא חברה בע"מ
תזכיר חוק זיכיון ים המלח שפרסם האוצר מבטיח "מיקסום רווחים" וכמובן "אי־פגיעה בזכויות", והיוזמות לשיקום הים הגווע נשארו בחוץ. הדיון על ההרס האקולוגי נדחה לשטר הזיכיון, שנעדר מנגנון בקרה פרלמנטרי או ציבורי
לאחר שנים של המתנה ומשא ומתן בין משרדי הממשלה למפעלי ים המלח המצויים בשליטת איש העסקים עידן עופר, פרסם בשבוע שעבר משרד האוצר להערות הציבור את תזכיר חוק זיכיון ים המלח. "כאיש ימין כלכלי חשוב היה לי להבטיח מחד הליך תחרותי אמיתי לקראת חידוש הזיכיון כדי למקסם את הרווחים עבור אזרחי ישראל, ומאידך לפעול בהסכמות עם החברה בעלת הזיכיון הנוכחי כדי לא לפגוע בזכויותיה באופן חד־צדדי", צוטט בהודעה לעיתונות שר האוצר בצלאל סמוטריץ', וחשף כך את הגישה של משרדי הממשלה לים המלח ההולך וגווע: חברה בע"מ. התעלמות כמעט מלאה מהעובדה שמדובר בפלא טבע השייך לציבור.
המקום הנמוך בעולם הוא נכס לאומי יקר ערך. הוא נחשב לתופעת טבע ייחודית, שופע בערכי טבע ובתי גידול רגישים, עושר של צומח וחי ואתרי מורשת. הוא גם אתר תיירות המושך אליו מדי שנה תיירות מרפא בשל תכונותיו, והוא גם עמוס במשאבים בעלי ערך כלכלי, כגון אשלג, ברום ומגנזיום, השייכים לציבור הרחב, ומוחזקים בנאמנות בידי המדינה למענו. הפקת המשאבים הללו מתבססת על אידוי מי ים המלח, והזכויות לעשות זאת ניתנו לחברת מי"ה שבבעלות תאגיד ICL. לחברה זכויות בלעדיות להפקה וניצול משאבי הים הגווע, בתמורה לתשלום תמלוגים למדינה, לפי שטר זיכיון המעוגן בחוק, וחל על שטח עצום שנמסר לידיה הבלעדיות של החברה - 652 קמ"ר, כ־3% משטחה של ישראל.
בשנת 2030 יפקע הזיכיון, וכדי להיערך לכך תדון בקרוב הכנסת בחוק זיכיון חדש, לאחר שמשרדי הממשלה ניהלו בשנים האחרונות שיח שמטרתו לפתור את הכשלים הרבים, הסביבתיים והכלכליים, בזיכיון הקיים. שנים רבות של ניהול לקוי של אזור ים המלח מעידות על היעדר משילות של הרגולטורים בשטח הזיכיון, כך לפי דו"ח מבקר המדינה שפורסם לאחרונה. כך, בין היתר, המפעלים חולשים על שטח עצום שלא מפוקח כראוי, ולמדינה אין ידע לגבי הנעשה בו. המשרד להגנת הסביבה החל רק לאחרונה למפות את התשתיות המזיקות באזור, אשר ממוקמות כאמור בשטח טבע, ובהן גם תחנות כוח ופסולת מסוכנת הנערמת ומובילה לנזק סביבתי. בצד הכלכלי, מבקר המדינה מעריך אובדן הכנסות למדינה של יותר מ־120 מיליון שקל בעשור האחרון בשל אי־מיצוי פוטנציאל גביית תשלומים עבור כריית המינרלים, אי־הסדרה של השימוש בשטח ועוד. תנאי הזיכיון הקיימים, אם כן, נחשבים מיושנים, מלאי ליקויים ומצומצמים, אינם משקפים סטנדרטים סביבתיים וכלכליים מודרניים ואינם מיישמים עקרונות של ״המזהם ישלם״.
אלא שבחוק הזיכיון שפורסם בשבוע שעבר עדיין נותרו חורים גדולים, וגם שאלה גדולה אחת: עד כמה מוכנה ישראל בשם הדורות הבאים להרוס את ים המלח לטובת רווחים כספיים. הנתונים העגומים מדברים בעד עצמם: 250 קמ״ר משטח ים המלח התייבשו מאז חוקק חוק הזיכיון, ועל חלקים ממנו הוקמו בריכות אידוי ומתקנים נוספים. המפעלים הם לא האחראים הבלעדיים להתייבשות הים, אלא לכ־25% מירידת המפלס, אולם בשטח בולענים רבים שכבר הובילו לנטישה של אזורים (כמו חמי עין גדי). הם מהווים איום על התיירות ועל בטיחות המבקרים באזור, שעה שהמצב הולך ומחריף. לאורך השנים המפעלים גם גרמו לדליפות מזהמים ולנזקים סביבתיים רבים, ובראשם עירום הררי מלח. ICL התחייבה לבצע את פרויקט קציר המלח, ובמסגרתו להשיב לאגן הצפוני מלח קצור (כדי לשמור על היציבות ההידרולוגית ולמנוע שינויים בלתי הפיכים, וכך גם למנוע ירידה מואצת במפלס המים בשל השאיבה לבריכות האידוי), אך טרם החלה בכך.
שיקום? אין לזה כסף
למרות זאת, משרד האוצר העדיף לא לנצל את ההזדמנות ההיסטורית ולהותיר סוגיות סביבתיות מהותיות מחוץ לחוק הזיכיון החדש. כך, למשל, החוק נעדר מנגנון אשר יבטיח את שיקום ים המלח. ארגוני הסביבה והמשרד להגנת הסביבה דרשו להקים קרן ייעודית, שאליה יועברו חלק מתמלוגי הזיכיון, כך שלפחות סכום כלשהו מהכסף שייכנס לקופת המדינה יחזור לים המלח ולטיפול בנזקים הרבים. במשרד האוצר התנגדו לכך לאורך כל הדרך, ומתנגדים גם כעת. "אם הצעת החוק תעבור כפי שהיא, המשמעות תהיה הרסנית: הים יתכלה וגם הכסף שתניב הפעילות הכלכלית יתכלה, בעוד שהדורות הבאים ייוותרו עם ים הרוס וללא משאבים שיאפשרו את שיקומו", אומרים בארגון אדם טבע ודין.
שיקום של נזקים עתידיים, אשר יימשכו ככל שנמשכת הפעילות הכלכלית, חייב להיות מוטל על המזהם ומגובה בערבויות ובטוחות. אף על פי שהתזכיר החדש מחייב את הזכיין להשיב את "הנכסים" "במצב תקין וראוי", המחוקק לא יוצר מנגנון רגולטורי לתיקון הנזקים הקיימים היום — הבולענים, התשתיות ההרוסות, ההרס האקולוגי. באוצר החליטו לדחות את הדיון בכך לשטר הזיכיון עצמו, אולם לרוב הנושאים הסביבתיים נדחקים לשוליים בדיונים הללו, ודאי כשמשרד האוצר מופקד עליהם. כלומר נטל השיקום עלול לעבור לציבור, ומעבר לחוסר הצדק שבכך, גם עולה השאלה האם אי פעם תתעדף הממשלה שיקום יקר מאוד של האזור. "במקום לדאוג לדורות הבאים ולפלא הטבע הייחודי ים המלח, משרד האוצר דואג לשורת הרווח של הזכיין הבא ולסגירת חורים בתקציב המדינה", אומרים בארגון מגמה ירוקה. "המדינה מגישה לטייקונים את ערכי הטבע הייחודיים ביותר על מגש של כסף".
מצפצפים על הציבור
משרדי הממשלה, בשל התעקשות משרד האוצר, פספסו גם הזדמנות להשיב לציבור אתר טבע נדיר. בעוד שטח הזיכיון צומצם, מצרי לינץ' ומפרץ צאלים ייוותרו בחזקת הזיכיון, אף על פי שברוב השטח אין פעילות תעשייתית (לכיל בעלות בזיכיון על שטח בגודל גוש דן, אולם המפעלים תופסים רק 0.3% ממנו), ואזורים בו מוכרים כבעלי ערכיות נופית וגיאולוגית גבוהה, אף ברמה הבינלאומית, כך לפי המשרד להגנת הסביבה (בניגוד לטענת ICL). לפי המשרד, מדובר בצוואר בקבוק אקולוגי, המשמש חניה לעופות נודדים, וגם בית לתופעות גיאולוגיות ייחודיות כמו מישורי מלח עם תצורות מלח מגוונות המשלבות אצות ייחודיות לאגבי מלח ותופעות כמו נטיפי מלח, שוניות של פטריות מלח צבעוניות ונביעות אספלט.
גם סיכום לגבי ביצוע ולוחות זמנים לקציר המלח נותר ללא מענה ואולי בהמתנה לשטר הזיכיון — אף על פי שניסיון העבר מלמד שהנושא לא בוער ל־ICL או למשרד האוצר. החוק לא מפרט על כך כלל, אף על פי שבפועל המדינה לא מצליחה למנוע עירום של המלח הקצור (תוצר לוואי של פעילות החברה, הנערם בהרי ענק ללא טיפול).
מבקר המדינה אף דרש כי תיבחן האפשרות להטיל היטל הטמנה בגין המלח הקצור אם לא ישונע לאגם הצפוני וימשיך להיערם בשטח הזיכיון, אולם במשרד האוצר העדיפו לא לקבוע את התנאים לכך בחוק, למרות דרישת המשרד להגנת הסביבה לקבוע תמריץ כלכלי בדמות היטל עירום, כך שלמפעלים יהיה תמריץ שלא לערום את המלח או לטפל במפגע הסביבתי המתגלגל ולהעביר את המלח לאגן הצפוני.
כך במשרד האוצר העדיפו לייצר חוק מסגרת צר ולהותיר לעצמם ולחברה שתשלוט בים המלח גמישות מקסימלית בנוגע לנושאים הסביבתיים. מדוע? שטר הזיכיון נקבע בנפרד מהחוק, ובניגוד להליך החקיקה, מוענק לחברה הזוכה ונעדר כל הליך ביקורת ציבורית או בקרה פרלמנטרית. "אם ההיבטים הסביבתיים נקבעים מחוץ לחוק ובהליך לא שקוף, הרציונל הוא להדיר את הציבור מהליך קבלת ההחלטות", מסכמים בארגוני הסביבה. "המינימום כעת הוא לקבוע ששטר הזיכיון עצמו יאושר על ידי ועדת הכספים, כך שלא יהיה מצב שמשרד האוצר עושה משהו ללא בקרה פרלמנטרית וזכותו של הציבור להגיב לכך".
