החזית הירוקה
בג"ץ כנראה לא יקבע לישראל יעד אקלים, אבל הוא יכול לדרוש מהממשלה תוכנית
בדיון בבג”ץ הפתיעה המדינה וטענה כי אינה מחויבת לעמוד ביעדי הפחתת הפליטות ואף הודתה שלא תשיג את היעד שקבעה. המשפטן ד”ר אורי שרון: “לבוא ולומר שאין לנו מחויבות – זה פשוט לא נכון”. בעולם בתי המשפט כבר מחייבים ממשלות לא רק להכריז על יעדי אקלים, אלא גם להקשיח אותם בפועל
מי שקרא את תגובת המדינה לבג״ץ האקלים של ארגון מגמה ירוקה השבוע, התקשה להאמין: בעוד ראש הממשלה בנימין נתניהו ושרים בממשלות ישראל התגאו במשך שנים במחויבותה של ישראל למאבק במשבר האקלים, המדינה עצמה טוענת כעת בבית המשפט כי אינה מחויבת לעמוד ביעדי הפחתת פליטות גזי חממה. זאת בזמן שמדינות רבות בעולם כבר משיגות יעדים שאפתניים בהרבה מאלה שהציבה ישראל.
בספטמבר 2023 הגיש ארגון מגמה ירוקה, יחד עם עשרות פעילים, בני נוער ואזרחים ותיקים, את עתירת האקלים הראשונה מסוגה בישראל. בדומה לעשרות תביעות שהוגשו בשנים האחרונות ברחבי העולם, טוענים העותרים כי המדינה אינה עושה די להתמודדות עם משבר האקלים, אינה עומדת במחויבויותיה הבינלאומיות ומפקירה את הציבור לסיכונים בריאותיים, כלכליים וביטחוניים.
לאחר שהמדינה ביקשה שוב ושוב לדחות את הדיון, דרשו בפברואר השופטות דפנה ברק־ארז, יעל וילנר ורות רונן להבהיר מהו הבסיס לקביעת יעדי האקלים של ישראל, אילו צעדים היא נוקטת להפחתת הפליטות ומה עלה בגורלו של חוק האקלים, שתקוע זה שנים. השופטות ביקשו להבין כיצד נקבע יעד ההפחתה של ישראל — 27% עד 2030, שבממשלה אף מפקפקים ביכולת להשיגו — כאשר לפי הקונצנזוס המדעי נדרשת הפחתה של 43% כדי לשמור על יעד התחממות מקסימלי של 1.5 מעלות.
אלא שתשובת המדינה, שהוגשה השבוע, מצמצמת עוד יותר את הציפיות. המדינה ביקשה לדחות את העתירה, טענה שאין מקום להתערבות שיפוטית ואף הסבירה כי העובדה שלא תעמוד ביעד שקבעה אינה מעידה על כישלון, אלא דווקא על כך שהיעד היה פשוט שאפתני. בעוד הממשלה התחייבה להפחתה של 27% בפליטות עד 2030, התחזית הרשמית היא שהפחתת הפליטות תעמוד על כ־19% בלבד.
במקביל, פרסם אתמול מבקר המדינה דו”ח חריף בנושא, השלישי במספר, שבו קבע כי פעילות הממשלה בתחום האקלים ממשיכה לדשדש. המבקר כתב כי הממשלה “גוררת רגליה”, וכי הפעולות שהיא נוקטת הן לכל היותר “טלאי על טלאי”, ואינן מובילות לשינוי מהותי.
“המדינה מתעלמת מחובתה”
המשפטן ד”ר אורי שרון: “הסטנדרט נקבע בהסכם פריז, ולממשלה אין שיקול דעת בלתי מוגבל”
למרות הביקורת, משפטנים מעריכים כי סיכויי העתירה להתקבל אינם גבוהים. ד”ר אורי שרון, מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר־אילן, מסביר כי העתירה מבקשת מבית המשפט לחייב את המדינה ביעד מספרי להפחתת פליטות, בעוד המדינה טוענת בצדק כי המשפט הבינלאומי אינו קובע יעד מחייב של 43% דווקא.
“אבל מכאן לא נובע שלממשלה יש שיקול דעת בלתי מוגבל”, אומר שרון. “הסטנדרט נקבע בהסכם פריז, המחייב מדינות לקבוע ולעדכן יעדים המשקפים את רמת השאפתנות הגבוהה ביותר האפשרית בנסיבותיהן. המדינה מנסה ללכת בין הטיפות: היא צודקת שאין יעד מספרי מחייב, אבל מתעלמת מהחובה להראות שאפתנות ולהתקדם באופן מתמשך”.
לדבריו, המחויבות של מדינה נבחנת גם לפי יכולותיה וגם לפי “השקידה הראויה” — כלומר, המאמצים שהשקיעה כדי לעמוד ביעדים שקבעה. בתשובתה לבג”ץ מנתה המדינה שורה של מגבלות: גידול אוכלוסייה מהיר, מחסור בקרקע, היעדר חיבור לרשתות חשמל אזוריות ואילוצי ביטחון. אלא שלדברי שרון, מדינות בעלות תנאי פתיחה קשים יותר עושות לעתים יותר.
“ישראל היא מדינת OECD ומעצמת הייטק”, הוא אומר. “לבוא ולומר שאין לנו מחויבות — זה פשוט לא נכון. המדינה צריכה להראות שפעלה בשקידה ראויה ועשתה כל שביכולתה. לדעתי, היא אינה עומדת בסטנדרט הזה”.
גם מבקר המדינה מצביע על פערי היישום. לפי הדו”ח, 25 מתוך 28 משרדי ממשלה וגופים ציבוריים עדיין לא גיבשו תוכניות היערכות לשינויי האקלים, ועדת השרים לענייני אקלים שהקימה השרה עידית סילמן לפני יותר משנתיים כלל לא התכנסה, ורק 32% מהתקציבים שאושרו בהחלטות ממשלה בתחום בשנים 2022-2015 הוקצו בפועל.
שרון סבור שהיעדר חוק אקלים מחייב אינו מקרי. “חוק עם יעדים, תוכניות ודיווח היה יוצר בסיס ברור יותר לביקורת שיפוטית. לכן המדינה מעדיפה להישאר בעולם של החלטות ממשלה, שהן פחות מחייבות ולעתים גם אינן מיושמות”.
לדבריו, גם במצב כזה לבג”ץ יש כלים להתערב. “בית המשפט לא צריך לקבוע בעצמו יעד פליטות, אבל הוא בהחלט יכול לדרוש שהיעד שקבעה הממשלה יתבסס על תשתית מקצועית, על מיטב הידע המדעי ועל תוכנית יישום אמינה. הוא יכול גם לבקש מהמדינה להסביר מדוע יעד של 27% משקף, לשיטתה, את רמת השאפתנות הגבוהה ביותר האפשרית, וכיצד בכוונתה לסגור את הפער בין היעד לבין התחזית של 19%. דווקא אולי זה שלא הלכו לחקיקה, יעמוד לממשלה לרועץ״.
עולם של תביעות אקלים
בהולנד ובגרמניה בתי משפט כבר חייבו את הממשלות להקשיח את יעדי האקלים שלהן
בשנים האחרונות הפכו תביעות האקלים לתופעה עולמית. לפי תוכנית הסביבה של האו”ם (UNEP) ומרכז סאבין למשפט אקלימי באוניברסיטת קולומביה, עד אמצע 2025 הוגשו בעולם יותר מ־3,100 תביעות אקלים, ומדי שנה מתווספות יותר מ־200 תביעות חדשות.
“בהולנד בית המשפט קבע ששינויי האקלים מסכנים חיי אדם וחייב את המדינה להקשיח את יעדיה. פסיקה דומה התקבלה גם בגרמניה”, אומר שרון. “בבריטניה נפסלה תוכנית אקלים משום שהמדינה לא הצליחה להראות כיצד תעמוד ביעדים שהציבה. יעד ללא תוכנית יישום אמינה עלול להיות הצהרה ריקה”.
לדבריו, גם בישראל ניתן לבסס התערבות שיפוטית על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, המטיל על המדינה חובה להגן על חיי אדם ובריאותו. “אני לא חושב שבג”ץ ימהר לקבוע כאן הלכה חוקתית רחבה, אבל בהחלט יכול להשתמש בכלי המשפט המינהלי כדי לדרוש הנמקה, תשתית מקצועית ותוכנית יישום”.
שרון מזכיר גם פסק דין מאוסטרליה, שבו נדחתה טענת חברת כרייה כי אם לא תפיק פחם, חברה אחרת תעשה זאת. “בית המשפט קבע שהעובדה שמישהו אחר עלול לזהם אינה פוטרת אותך מאחריות. גם באקלים, העובדה שיש מדינות שפולטות יותר אינה מעניקה לישראל פטור מלעשות את חלקה”.
