מ-AI עסקי ל-AI ריבוני: למה מדינות, בדיוק כמו עסקים, חייבות לשלוט בעתיד הדיגיטלי שלהן
המהפכה הדיגיטלית משנה את מאזן הכוחות בין מדינות לא פחות משהיא משנה שווקים. ארגונים כבר הבינו ששליטה בדאטה וב-AI היא מנוע תחרותי, אך עבור מדינות, המשמעות רחבה בהרבה - והופכת לשאלה של עצמאות, ביטחון ואחריות ציבורית
בעידן שבו דאטה ובינה מלאכותית הם חלק בלתי נפרד מתשתיות היסוד של המדינה המודרנית, ריבונות דיגיטלית הופכת אף היא לצורך אסטרטגי של ממש. הצורך הזה קריטי במיוחד עבור מדינות כמו ישראל המתמודדות עם מציאות גיאו-פוליטית מורכבת, שבהן תלות דיגיטלית מגדילה את הסיכון לפריצות סייבר, לדליפת מידע רגיש ולהפרעות בפעילות של מערכות חיוניות - סיכונים שעלולים לפגוע ישירות בביטחון האזרחים או ביציבות הכלכלית של המדינה.
מדינה כסוג של ארגון - אבל עם אחריות גדולה בהרבה
בשנים האחרונות אימצו מדינות רבות ברחבי העולם שירותי ענן ובינה מלאכותית ככלי לייעול, חדשנות וצמיחה. ברוב המקרים, האימוץ הזה חיקה את המגזר העסקי: תשתיות ענן, פלטפורמות AI ושלל שירותים דיגיטליים שנועדו לתת מענה יעיל ונגיש לצרכי המגזר הציבורי והאזרחי הפשוט בעידן הדיגיטלי.
עם זאת, המציאות הדיגיטלית החדשה מציבה בפני מדינות שאלה חשובה: מי שולט בפועל בדאטה, במודלים ובתשתיות שעליהן נשענת הפעילות הציבורית? ככל שהבינה המלאכותית משתלבת בקבלת החלטות ממשלתית, בשירותים לאזרחים, בביטחון, בבריאות ובתשתיות לאומיות, התלות הדיגיטלית הופכת לשאלה של ריבונות.
במובנים רבים, מדינה מודרנית פועלת כמו ארגון ענק. היא מנהלת מערכות מורכבות, נפחי מידע עצומים ותהליכים קריטיים. היא חייבת להיות אסטרטגית, יעילה, מבוססת דאטה ומתקדמת טכנולוגית. אבל בניגוד לחברה מסחרית, מדינה נושאת באחריות שאי אפשר לעשות לה outsourcing על דברים שהם ההצדקה הבסיסית לקיומה כמו ביטחון לאומי ושמירה על זכויות אזרחיה.
כאשר מידע רגיש של מדינה מעובד על תשתיות שאינן נתונות לשליטתה המשפטית או התפעולית, היעילות מגיעה על חשבון העצמאות. כאשר מודלי AI מאומנים, מנוהלים או מפוקחים מחוץ לגבולות המדינה, גם אם ללא כוונת זדון, נפגעת היכולת לקבוע מדיניות עצמאית.
הפתרון הוא ענן ו-AI ריבוניים, שמטרתם לא לבלום חדשנות, אלא לעגן שליטה, פרטיות וביטחון: להבטיח שמיקום הנתונים, הדין החל עליהם, מנגנוני האבטחה והפיקוח התפעולי יישארו בידי המדינה. כמובן שאין הכוונה להסתגרות או הדרה של טכנולוגיה גלובלית, אלא ליצירת תשתית תפעולית שמאפשרת לממשלות ולתעשיות מפוקחות להטמיע חדשנות ולבצע מודרניזציה בצורה בטוחה, בקנה מידה רחב, תוך עמידה בתנאים שהן מגדירות בעצמן.
גרמניה כמקרה בוחן
מהלך שנעשה לאחרונה בגרמניה ממחיש היטב את השינוי. המדינה יצאה לפרויקט שאפתני בשיתוף OpenAI ו-SAP, במסגרתו יפותח עבורה AI ריבוני, המותאם לצרכים הלאומיים ופועל כולו בתוך המסגרת החוקית, הרגולטורית והתפעולית הגרמנית. במקום לאמץ שירות AI גלובלי אחיד, נבנה מודל ייעודי העומד בסטנדרטים מחמירים של הגנת פרטיות, שקיפות ואחריות ציבורית.
החשיבות כאן היא לא רק בטכנולוגיה עצמה, אלא בגישה: לראשונה, מדינה מתייחסת לבינה מלאכותית לא כאל שירות מיובא, אלא כאל תשתית לאומית, בדומה לאנרגיה, תקשורת או תחבורה. הטכנולוגיה אולי גלובלית, אבל השליטה, האחריות והפיקוח הם מקומיים.
מדינות אחרות יבחרו במסלולים שונים, בהתאם למערכת המשפטית שלהן ולסביבת האיומים שבה הן פועלות. הלקח אינו להעתיק את המודל הגרמני, אלא להבין את העיקרון: ריבונות דיגיטלית הופכת לתנאי יסוד לקדמה דיגיטלית.
חשיבות מיוחדת למדינות במצב גיאו-פוליטי מורכב – כמו ישראל
על פי דוח ההגנה הדיגיטלית של מיקרוסופט לשנת 2025, ישראל מדורגת שלישית בעולם במספר מתקפות הסייבר המופנות אליה, עם כ־3.5 אחוזים מכלל המתקפות הגלובליות, כשמעליה רק ארצות הברית ובריטניה.
במצב כזה, מידע מדינתי רגיש כמו נתוני ביטחון, מרשם אזרחים, מערכות בריאות ותשתיות קריטיות אינו יכול להישען על שרשראות שליטה שאינן שקופות או תלויות בגורמים חיצוניים. ענן ו-AI ריבוניים מהווים נדבך מרכזי בחוסן הלאומי, ומאפשרים לצמצם שטחי תקיפה, להחיל מדיניות אבטחה אחידה ולהגיב במהירות לאירועים, בלי תלות חיצונית.
מעבר לענן ובינה מלאכותית ריבוניים הינו החלטה אסטרטגית, לא רק טכנולוגית ותשתיתית, על אופן ניהול המדינה בעידן הדיגיטלי: מדינות שיפעלו מוקדם יגדירו בעצמן את הארכיטקטורה, הכללים והבלמים, בעוד מדינות שידחו את ההחלטה עלולות להיקלע לתלות בתשתיות שנבנו עבור מציאות אחרת.
בסופו של דבר, השאלה פשוטה: אם דאטה ובינה מלאכותית הופכים לבסיס לעוצמה מדינית, האם הגיוני שהשליטה בהם תהיה בידי מישהו אחר?
מאת אורנה קליינמן, מנכ"לית, מרכז הפיתוח של SAP בישראל
d&b – לדעת להחליט
