הפחמן הוא הסייבר הבא: למה ישראל חייבת להיכנס עכשיו לשוק הקרבון העולמי
לפני שני עשורים ישראל זיהתה בזמן את מהפכת הסייבר והפכה אותה לאחד ממנועי הצמיחה המשמעותיים שלה. כיום נבנית מול עינינו תעשייה חדשה גדולה, רווחית ומשפיעה לא פחות ושוב ניצב מולנו חלון הזדמנות קצר: שוק הפחמן העולמי. זהו לא תחום סביבתי “רך”, אלא קטגוריה כלכלית־טכנולוגית חדשה, עם פוטנציאל יצירת ערך עצום. כפי שהסייבר נולד מתוך צורך דחוף שהפך לשוק עולמי, כך שוק הקרבון הופך בשנים האחרונות לתשתית פיננסית, רגולטורית ומסחרית שנועדה להגדיר מחדש את כלכלת הפליטות.
הסימנים לעליית התחום ברורים. האיחוד האירופי התחיל לגבות בפועל מס פחמן על יבוא במסגרת CBAM, מהלך שמטלטל יצרנים ותעשיות כבדות ברחבי העולם ומציב סיכון משמעותי ליצואנים ישראלים שטרם נערכו. מחירי הפחמן במסחר האירופי התאוששו בחדות במהלך 2024–2025 לאחר תקופה של ירידות, ושבו לטווחי 70 אירו לטון, סימן להתייצבות ולחזרה למגמת עלייה.
במקביל, חברות הטכנולוגיה הגדולות בעולם מיקרוסופט, סטרייפ ו־OpenAI התחייבו בהיקפים של מיליארדי דולרים לרכישת קרדיטים מפרויקטי הסרת פחמן, מה שמעיד על מעבר מתפיסה סביבתית לתפיסה עסקית מובהקת. סין, יפן ודרום קוריאה הרחיבו את שוקי הפחמן הלאומיים שלהן, ומדינות נוספות בונות פלטפורמות סחר ומסגרות רגולטוריות כדי למשוך הון בינלאומי.
במקביל, הנתונים עצמם מאשרים את מגמת הצמיחה: מעל 33 מיליון טונות של קרדיטי פחמן נסחרו ברבעון השלישי של 2024, גידול של 15% משנה קודמת. הכנסות ממשלתיות גלובליות משוקי פחמן עברו את רף ה־100 מיליארד דולר בשנה, ו־28% מהפליטות בעולם כבר נמצאות תחת מנגנוני תמחור. אחד הנתונים המעניינים ביותר הוא העלייה בביקוש לקרדיטים מפרויקטי הסרת פחמן, שזינק ב־25%, לצד עליית המחיר ל־15.5 דולר לטון, פי ארבעה מקרדיטים המבוססים על אנרגיה מתחדשת. השוק מאותת באופן חד וברור: הכסף הגדול נמצא בטכנולוגיות שיודעות לא רק להפחית פליטות, אלא לתקן את הנזק שכבר נגרם.
שוק הקרבון נמצא היום באותה נקודה שבה היה תחום הסייבר בתחילת שנות ה־2000: שוק צעיר, לא מוסדר, בעל פוטנציאל אדיר, וכמעט ללא נוכחות ישראלית. אם ישראל הייתה מצליחה להפוך חדשנות טכנולוגית לתעשייה עולמית בסייבר ובפינטק, אין שום סיבה שלא תעשה זאת גם בתחום הקרבון במיוחד כשהתשתית הראשונית כבר קיימת. ישראל יושבת על יתרונות משמעותיים: מצוינות טכנולוגית בתחומי מים, חקלאות מדויקת, אנרגיה מתחדשת ומערכות מדידה; רגולציה גמישה יחסית שאינה נעולה למנגנונים מסורבלים כמו באירופה; ומומחיות משפטית־רגולטורית ייחודית שמאפשרת הנחת תשתיות חוזיות, ניהול עסקאות בינלאומיות ופתרון סכסוכים. אלו בדיוק “תנאי הפתיחה” שהפכו את ישראל למובילה עולמית בתחום הסייבר.
למרות זאת, ישראל עדיין לא הקימה מסגרת לאומית שתתמרץ חברות להפיק קרדיטי פחמן כאן בארץ, היא אינה מכירה בפרויקטים ליצירת קרדיטים, ולא מינתה גוף ממשלתי שיכול לנהל את המעבר לשוק הגלובלי. המשמעות היא שלחברות ישראליות עם טכנולוגיות מנצחות בתחום האקלים לא משתלם לפתח פרוייקטים שמפיקים קרדיטים פחמניים כאן בישראל, ועדיף להן לפעול מתוך מדינות אחרות בעולם, שכבר קבעו מדיניות קרבון לאומית והן פעילות בשוק הגלובלי ומקדמות אותו.
כדי שלא נפספס תעשייה שלמה בזמן שהיא קורמת עור וגידים, ישראל חייבת לבנות מדיניות ותשתית משפטית לשוק קרבון מקומי ובינלאומי, להקים גוף ייעודי שיתכלל את הכניסה לשוק, ולהשקיע בפיתוח טכנולוגיות קליימטק הכוללות הסרת פחמן, מערכות מדידה ואימות, ופלטפורמות מסחר. ההיסטוריה מלמדת שתעשיות שנבנות בעשור אחד מגדירות את הכלכלה בעשורים שאחריו. השאלה היא האם ישראל תהיה בין אלו שמעצבות את השוק החדש — או בין אלו שיגיעו מאוחר וייאלצו לשחק לפי חוקים שהותוו בידי אחרים.
ד״ר רות דגן היא ראש תחום אקלים, הרצוג פוקס נאמן
