פרשנות
שיטת הנאמנות של נתניהו מפרקת את המדינה מבפנים
נתניהו, כמו טראמפ, הקים חוות ניסוי בגודל של מדינה, ובוחן כמה מהר אפשר לפרק את מוסדות השלטון והחוק; החלפת אדלשטיין בביסמוט אינה רק ריצוי חרדים, אלא עוד מינוי שנועד לרוקן את התפקיד מתוכן; וככל שימונו יותר אנשים שאינם מתאימים לתפקידיהם, כך תפקידיהם יהפכו לא רלבנטיים, וראש הממשלה ילך ויתבסס כיחיד שיכול
הפרסונלי
יולי אדלשטיין, שהודח מראשות ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, בסך הכל קוצר את פירות הכאוס שהוא עצמו זרע. אולי קשה לזכור אחרי הטירוף הפוליטי הקיצוני של השנתיים האחרונות, אבל אדלשטיין, בכובעו הממלכתי החשוב כיו״ר הכנסת, היה זה שקבע את התקדים המסוכן של הפרת פסיקה מפורשת של בג״ץ.
זה קרה במרץ 2020, אחרי עוד סבב בחירות, כשאדלשטיין סירב לקיים הצבעה למינוי יו״ר כנסת חדש תחתיו, חרף בקשה של 61 חברי המליאה. בנימין נתניהו חשש אז שהחלפת יו"ר הכנסת תאפשר לקדם חקיקה שתגביל אותו, ואדלשטיין היה הזרוע המבצעת ברשות המחוקקת שמנעה את ההחלפה.
בג"ץ הורה לו לקיים הצבעה לבחירת יו"ר הכנסת תוך 48 שעות, אך אדלשטיין פשוט לא עשה זאת. הוא חיכה לרגע האחרון, ואז התפטר בלי שמילא את ההוראה. כך הרוויח עוד 48 שעות עד שהתפטרותו תיכנס לתוקף, וזכה להיות חתום על התקדים המסוכן, שבו הרשות המחוקקת לא מקיימת פסיקה של בית המשפט.
חברי כנסת ושרים – יריב לוין ואמיר אוחנה למשל, גיבורי הפרקים הבאים – דירבנו אותו אז לסרב לפסק הדין. ואדלשטיין, יו"ר הכנסת הממלכתי, השקול, המכובד, בחר לחבק את האנרכיה. בתמורה הוא נישא על כפיים על ידי חבריו בליכוד ובמפלגות הימין, כמי שהגן בגופו על ראש הממשלה, במחיר רמיסת שלטון החוק.
לכן אין לו מה להתלונן. זה אותו נתניהו שממשיך לרמוס, רק שעכשיו הוא רומס את אדלשטיין. ממילא אחרי הבחירות האחרונות והעוצמה שצבר ירדה קרנו אצל ראש הממשלה, וכעת מגיע הרגע הברור מאליו – ואדלשטיין עושה את צעדיו האחרונים לתהום הנשייה של ההיסטוריה. גם אם פה ושם הביע אי נוחות מחוקי הפיכה המשטרית, הוא היה שותף מלא להפיכתו של נתניהו לשליט כל יכול, וכעת השליט מבקש להתיז את ראשו. שום דבר מיוחד, בטח לא משהו שאדלשטיין לא היה יכול וצריך לצפות לו.
האי־פרסונלי
אין משמעות לזהות מחליפו של אדלשטיין כיו"ר ועדת החוץ והביטחון. בועז ביסמוט, חנוך מילביצקי, ניסים ואטורי או מייטי מאוס, כולם מתאימים באותה מידה לאייש את התפקיד רב החשיבות. ולכולם יעניק נתניהו אותה מידה של אוטונומיה בביצוע שלו, בדגש על חוק ההשתמטות.
העיקרון
ההזזה של אדלשטיין היא חלק ממהלך רחב ועמוק שראש הממשלה כבר קרוב להשלמתו. במסגרת המהלך הזה, כל בעלי התפקידים – רמים כנמוכי דרג, שליחי ציבור כפוליטיקאים, בעלי תפקיד ביטחוני כפיוני דוברות – מוזזים בזה אחר זה, איש איש בעיתו, ותחתם ממונים כאלה שנאמנותם לנתניהו מובטחת.
כישורים אינם קריטריון, התאמה לתפקיד אינה חובה, ניגודי עניינים אינם מחסום. רק נאמנות. רמזים ראשונים לחשיבותה של חובת הנאמנות אפשר היה לזהות עוד ב־2016, עם מינויו של יוסי כהן לראש המוסד, אחד התפקידים הביטחוניים המשמעותיים ביותר. לימים העיד ארנון מילצ'ן שהזוג נתניהו התעניינו אצלו האם כהן יהיה נאמן להם, וכי השיב בחיוב (הנוגעים בדבר הכחישו). אבל לכהן הנאמן לפחות היה רזומה הולם, ניסיון והתאמה לתפקיד. מכאן ואילך זה הלך והתרחב והידרדר. קצרה היריעה מלמנות את כל המינויים, וניסיונות המינוי שנבלמו, של בעלי תפקידים שאינם מתאימים לתפקידם, או לא עומדים בקריטריונים הנדרשים, או שיש טובים מהם פי כמה וכמה, שמינויים היה באמת מועיל לתפקיד ולציבור.
אם בכל זאת רוצים לראות איך פועל לבירינט של קשרים שמנותק מתוכן התפקיד, מיקרוקוסמוס של נאמנות שבאה על חשבון התאמה והמחויבות לאזרח, כדאי להסתכל על תפקיד מנכ"ל לשכת ראש הממשלה. זו עמדה רבת חשיבות, שמי שנמצא בה אחראי בין היתר לתיאום ושיתוף הפעולה בין משרדי הממשלה, ולכן באופן מסורתי אוישה בידי פקידי ציבור "מזיזי הרים" מנוסים ורבי יכולת.
לתפקיד החשוב הזה מינה נתניהו את יוסי שלי, פוליטיקאי בינוני אך נאמן מאין כמותו, רק כדי שיוכיח את חוסר התאמתו בימים הארורים והקשים שאחרי 7 באוקטובר (וכאילו כלום, נתניהו ניסה למנותו, במקביל, לראש הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ובהמשך גם מינה אותו באופן אירוני לממלא מקום ראש מינהלת תקומה). אחרי פרישתו של שלי בפברואר השנה לטובת משרת שגריר נעימה הוצבה תחתיו דרורית שטיינמץ, מקורבת למשפחה, שכבר הוכיחה נאמנות כבירה בטיפול בהוצאות המעונות. שטיינמץ זכתה להתמנות אחרי שאותו שלי ביקש מבעוד מועד לשנות תנאי מכרז, כך שיתאפשר לה להתמנות בשלב ראשון למשנה למנכ"ל הלשכה.
וזה לא נגמר. משפקע המינוי הזמני של שטיינמץ לפני חודשיים, הוא הוארך מיד בידי דניאל הרשקוביץ, ממלא מקום נציב שירות המדינה ונאמן ותיק, שלרגע סר חינו בעיניי נתניהו, שלא האריך את כהונתו. אלא שהמחליף שנתניהו ביקש למנות, רואי כחלון, לא עמד בקריטריונים (הפתעה), והרשקוביץ הוותיק הושב כלאחר כבוד כדי להבטיח שענייני הנאמנות ימשיכו לרוץ באופן חלק.
מבולבלים? אולי פשוט יותר להבין את העיקרון כשרואים עבריין מורשע ופירומן פוליטי שממונה, מכל התפקידים בעולם, לשר שאחראי על המשטרה; או משיחיסט צבאי שמועמד לתפקיד הסופר חשוב ורגיש של ראש השב"כ, אחרי שסגר דיל עם ראש הממשלה מאחורי גבו של הרמטכ"ל; או שר ביטחון חסר כל ניסיון בתחום שהחליף שר ביטחון עצמאי מדי; או מתאם שבויים ונעדרים שהולך יד ביד עם ראש הממשלה וכך גם נראית הצלחתו עד כה; או נציב תלונות על שופטים הראשון שאינו שופט עליון בעבר, ומונה אחרי שוועדת המינויים עוצבה לשם כך מחדש; או מנכ״ל משרד תחבורה שכנראה אינו מבין גדול בתחום אבל ארגן את הליכודיאדה במשך ארבע שנים; או מנתח של ראש הממשלה שמונה לדירקטור בחברה הביטחונית רפאל. ואלה דוגמאות על קצה המזלג, של מינויים שצלחו. רבים אחרים נבלמו ברגע האחרון.
המהות
כאשר כישורים והתאמה אינם קריטריון מחייב, ראש הממשלה קוצר רווח פוליטי מיידי של עימות מובטח מול היועמ"שית או בג"ץ. אבל המהות עמוקה ומסוכנת הרבה יותר. היעדר כישורים ואי התאמה הם פעמים רבות מהות הבחירה, אולי אפילו הסיבה לה, משום שנתניהו מבקש לפרק כך את המערכת מבפנים. עוד ועוד אנשים שאינם מתאימים לתפקידיהם יהפכו בסופו של דבר את תפקידיהם ללא רלבנטיים, ולכל הפחות ימעיטו מחשיבותם. וכל חשיבות שנגרעת, כל אי־רלבנטיות, כל קרקפת של תפקיד שכוסח, נתלית על חגורתו של ראש הממשלה ורק מוסיפה לעוצמתו כיחיד שקובע. היחיד שיכול.
דונלד טראמפ עושה את זה ממש עכשיו באמריקה. קשה לומר בוודאות מי לומד ממי, אבל הוא ונתניהו הקימו חוות ניסוי בגודל של מדינה, שבה הם בוחנים כמה מהר אפשר לפרק את מוסדות השלטון והחוק. כל אחד מהם לומד מהשני ומוריד את הרף עוד קצת בכל פעם. כי כאשר טראמפ ממנה לשר הבריאות מתנגד חיסונים, ומגיש בפוקס ניוז לשר ההגנה, ומכחיש אקלים לראש הסוכנות להגנת הסביבה, ורמטכ"ל שנבחר מהשורה האחורית של הגנרלים (ואפילו מנסה למנות חשוד בעבירות מין לתובע הכללי) – המשמעות המיידית היא העדפה של נאמנות על פני התאמה לתפקיד. והמשמעות העמוקה היא החלשה של התפקיד, עד הפיכתו למיותר.
זה מה שעושה גם נתניהו. ביסמוט היה עורך של עיתון אוהד, אז אולי הוא לא יכול עדיין להיות שר ביטחון, אבל יו"ר ועדת החוץ והביטחון למה לא? הרף ירד, ואחר כך אפשר יהיה להוריד עוד יותר, כי ממילא מי יחפוץ בתפקיד. ועידית סילמן אולי לא מבינה בסביבה, וגם לא ממש אכפת לה, אבל היא פירקה בשביל נתניהו ממשלה, אז היא לא יכולה להיות השרה? ודרור אידר היה פובליציסט תומך נלהב, אז אולי לא שר חוץ אבל למה לא שגריר באיטליה?
נכון, ההישרדות הפוליטית היא שמנחה את נתניהו בראש ובראשונה. לשם כך הוא אינו חושש לחצות עוד ועוד גבולות ולהכשיר עוד ועוד פרסונות ועמדות פוליטיות שבעבר הושארו מחוץ לגדר. אבל מה שהתחיל כתועלתני הופך למול עינינו למגלומניה טראמפית שהתנתקה מהצורך המיידי בהישרדות. נתניהו שואב הנאה וכוח מעצם היכולת לערבב כך, לפטר ולמנות כאוות נפשו, לפעול בלי חוקים ומגבלות, לאתגר את השיטה, עד שתקרוס.
אגב
גם נוסח חוק ההשתמטות שעליו לכאורה "התאבד" אדלשטיין לא היה משנה במאום את קצב גיוס החרדים. ה"סנקציות" שנכללו בו היו מקבעות את השתמטותם מגיוס, ובמקביל היו מאפשרות שחרור כספי התמיכה באברכים שנחסמו בהוראת בג"ץ והייעוץ המשפטי. בהליכתו יש יתרון, משום שכך הציבור יראה בעיניו את הנבלה שיכשירו בוועדה, בלי שעלה התאנה האדלשטייני יסתיר.
