תוחלת חיים נטולת איכות חיים היא חסרת משמעות
פרסומי הנתונים שמיקמו את ישראל בצמרת תוחלת החיים, לא מכסים על ההידרדרות המתמשכת במערכת הבריאות הבריאות הישראלית ביחס למדינות ה-OECD
השבוע פורסמו נתוני OECD שמיקמו את ישראל בצמרת מדינות ה-OECD מבחינת תוחלת החיים – 83.8 שנים, אחרי שווייץ (84.3 שנים), ספרד (84 שנים) ויפן (84.1 שנים), שמעידים לכאורה על איכות חייהם הגבוהה של קשישי ישראל. עם זאת, חשוב להדגיש שבניגוד לתפישה הציבורית הרווחת, הרי שעל פי עולם הרפואה המקצועי, תוחלת חיים גבוהה אינה אינדיקציה שמעידה על איכות חיים גבוהה.
כיום הרפואה המתקדמת עוסקת רבות בסוגיית הארכת החיים, אך השאלה החשובה אינה צריכה להתרכז בתוחלת החיים, אלא בשאלה עד כמה המדינה משקיעה באיכות החיים בעשור האחרון לחיינו. בשנים האחרונות אנחנו עדים להידרדרות מתמשכת ברמת ההשקעה הממשלתית במערכת הבריאות, כאשר ההוצאה היחסית מסך התוצר הלאומי עומדת על כ-7.4% בישראל, לעומת ממוצע של כ-12% בקרב מועדון מדינות ה-OECD. בכל הנוגע להשקעה הרפואית וההוליסטית באוכלוסיית הגיל השלישי, ההוצאה על הבריאות לנפש בתחום זה בישראל עומדת על כ-3,444 דולר לעומת ממוצע של כ-4,986 דולר בקרב מדינות ה-OECD.
על פי נתוני מכון המחקר טאוב עולה בנוסף שישראל מוציאה כ-1.4% מהתוצר על טיפולים ארוכי טווח וסיעוד, אל מול ממוצע השקעה של 3% במדינות ה-OECD. כמו כן, כמעט מחצית מעלות הטיפול הרפואי בציבור הקשישים נופלים על בני המשפחה, מגיע לכ-45% מסך עלות הטיפול, כמעט פי שלושה מהממוצע במדינות ה-OECD. מערכת הבריאות הישראלית שסובלת מכרסום מתמשך בתקציבה הממשלתי, מתנהלת על פי מדיניות של מענה של "כיבוי שריפות" ולא על פי אסטרטגיה ארוכת-טווח שמכסה את שלבי החיים הבאים.
כך, במדינות ה-OECD קיימים מודלים מתקדמים של קבוצות הגיל השלישי: מרכזי יום מותאמים, סיוע סיעודי ציבורי רחב והקצאת משאבים משמעותית לצמצום פערים בין יישובי פריפריה למרכז, בין תתי אוכלוסיות ומיעוטים, כאשר נכון להיום פערי ההשקעה בישראל בין אזורי הפריפריה למרכז גבוהים ב-50% מפערי היחס ב-OECD, נתונים שלא ניתן לקבל עבור מדינה שמתיימרת לראות את עצמה כחברה מרכזית במועדון המדינות המפותחות.
מהי איכות החיים שאנו רוצים עבור עצמנו, עבור הורינו ועבורנו בבוא העת? האם נמשיך למדוד את הישגינו במספר שנות החיים בלבד, או שנבין סוף־סוף שהמדד האמיתי טמון באיכותן? תוחלת חיים ארוכה איננה יעד בפני עצמו אם השנים הללו ריקות מתוכן, מבריאות, מקשר אנושי ומכבוד.
מערכת הבריאות בישראל זקוקה לשידוד מערכות אמיתי בכל הנוגע לטיפול באוכלוסיית הקשישים, לא רק במובן הרפואי, אלא גם ברובד האנושי והחברתי. זוהי אוכלוסייה שזכאית בראש ובראשונה ליחס של הכרה, כבוד והעצמה, ולא לראות בה כעול ומעמסה על החברה, אלא כחלק חיוני מההווה ומהמורשת של החברה הישראלית. חברה שמודדת את חוזקה לא לפי קצב הצמיחה, אלא לפי האופן שבו היא מתייחסת לקשישיה.
ד"ר מרינה צדקין תמיר היא פרמקולוגית קלינית ומומחית לזיהומים בחוג לסיעוד במכללה האקדמית רמת גן
