פרשנות
בין חל"ת לחלטורה: איך הצליח סמוטריץ' לבלבל את העובדים דווקא בזמן מלחמה
הודעה ששיגר שר האוצר סמוטריץ', שלפיה מתווה החל"ת החדש יעניק זכאות בעיקר להורים לילדים עד גיל 14 בגלל סגירת מערכת החינוך, גרמה לבהלה בקרב עובדים שנותרו בבית מתחילת הלחימה אך אינם הורים לילדים צעירים. רק לאחר שעות של מבוכה הבהיר האוצר כי מדובר בטעות וכי המתווה כלל לא השתנה – אך בינתיים העובדים והמעסיקים נותרו עם תחושת חוסר יציבות דווקא כשהטילים נופלים והמשק משותק
דווקא בשעות שטילים נפלו על העורף – הצליחה הממשלה לייצר בלבול מיותר סביב אחד הכלים הכלכליים-חברתיים המרכזיים שאמור להגן על אותו עורף (שעובד): מתווה החל״ת לעובדים שנעדרו ממקום עבודתם בגלל מצב המלחמה. על רקע הביקורת הנוקבת על הממשלה שלא מבהירה מה קורה עם אותם עובדים שעדיין לא מסוגלים להגיע לעבודה, "מיהר" הדובר הפוליטי של שר האוצר בצלאל סמוטריץ' – בהנחייתו כמובן – לפרסם הודעה שהמתווה החדש יכלול תנאי שלפיו הזכאות תינתן בעיקר להורים לילדים עד גיל 14, שכן מערכת החינוך עדיין סגורה.
1. הביקורת הציבורית מאז יום חמישי האחרון הייתה ברורה ופשוטה וגם מוצדקת: איך הורים לילדים מסוגלים לצאת לעבודה בזמן שילדים "קטנים" נשארים לבד בבית כאשר עדיין נופלים טילים ואף האזעקות לא עוצרות. אך הודעות כאלו משוגרות על ידי משרד האוצר – שהוא הגוף המקצועי הרלוונטי לגיבוש מדיניות בסוגיות כאלו. מתברר כי עדיין סמוטריץ' מסרב להפנים שכספי הציבור אינם הקופה הקטנה של המפלגה שלו.
ההתניה "החדשה" – שהתבררה מאוחר יותר כפרי דמיון של סמוטריץ' (או סביבתו) – גרמה לבהלה של אותם עובדים ישראלים אשר מתחילת המלחמה יושבים בבית, לא הלכו לעבודה – אבל אין להם ילדים או שיש להם ילדים מעל גיל 14. הם תהו – ובצדק: "מדוע לי לא מגיע?". הרי התנאי המדומיין היה מצמצם משמעותית את אוכלוסיית הזכאים וגם מייצר מנגנון חדש לחלוטין שאינו תואם את המתווים שהופעלו במשברים קודמים. הדבר זעזע בעיקר כי סמוטריץ' בעצמו הרגיע את האוכלוסייה העובדת באמצעות הטענה כי מנגנוני הפיצויים, לרבות מתווה חל"ת גובשו מזמן, זמינים והוכחו כאפקטיביים ביותר – ולכן לא צריכים להילחץ: תוך לחיצת כפתור אפשר להפעיל אותם.
לכן רבים – לא רק עובדים אלא גם מעסיקים – תהו האם מדובר במתווה חדש לגמרי, האם יחולו שינויים גם על מנגנוני פיצוי למעסיקים והאם עובדים ללא ילדים לא יהיו זכאים לפיצוי.
2. מיד אחרי ההודעה "השגויה", דרשה העיתונות הכלכלית הבהרות מהאוצר – ומהדובר הרשמי, יהודה עמרני – לגבי התנאי החדש (והמדומה). רק אחרי כמה שעות של שקט ולא מעט מבוכה – האוצר שיגר תיקון. מסתבר כי עמרני לא שלח את ההודעה וגם לא ידע עליה בכלל. גם לא אותם פקידים שקראו על ההתניה המדומיינת החדשה ולא הכירו אותה.
ההודעה המתוקנת של משרד האוצר הבהירה בסך הכל כי מה שהיה הוא מה שיהיה: המתווה בפועל זהה לזה שהופעל במשברים קודמים – הן בקורונה, הן במלחמת "חרבות ברזל" והן במבצע "עם כלביא". כלומר, אין שינוי מהותי.
גם אלו שלא עבדו אבל אין להם ילדים – או אלה שיש להם ילדים "מבוגרים" – יקבלו, כל עוד הם עומדים בתנאים הקודמים והידועים (ימי היעדרות מהעבודה). מעסיק יוכל להוציא עובד לחל״ת ובתקופה הזו יקבל העובד דמי אבטלה מכספי המסים – בכפוף לעמידה בתנאי הזכאות.
3. גם במתווה הזה המדינה מקצרת את ימי הזכאות מ־30 יום ל־14 יום. גם תקופת האכשרה – כלומר משך העבודה הנדרש כדי להיות זכאי לדמי אבטלה – תקוצר לחצי שנה; ימי חופשה שנצברו לא ינוכו מהזכאות; וימי ההמתנה הקבועים בחוק יבוטלו. במילים אחרות, מדובר כמעט באותו מנגנון שהופעל במשברים קודמים: המדינה משלמת דמי אבטלה לעובדים שהוצאו לחל״ת עקב הפגיעה בפעילות המשק בזמן מלחמה. תג המחיר ידוע: כ־250 מיליון שקל ב"עם כלביא". בנוסף, מעסיקים שהחליטו לשלם לעובדיהם גם כאשר הם לא נכחו יקבלו פיצוי מהמדינה באמצעות מתווה הפיצוי של העסקים – שעלה אז 3.2 מיליארד שקל. מי שקיבל משכורת מהמעביד לא יקבל דמי אבטלה (פיצוי בחל"ת).
חדי העין יבחינו בשינוי אחד קטן: ב"עם כלביא" בסוף נקבעו 10 ימי היעדרות – ולא 14 – כפי שקובע המתווה הנוכחי. הסיבה לכך פשוטה: המלחמה ארכה בסך הכל 12 יום. האוצר הציע 11 יום והכנסת הצליחה "להוריד" עוד יום.
אלא שלא רק המתווה נשאר על כנו אלא גם העיקרון: המדינה לא תפצה שקל מול שקל. לדוגמה, עובד שנעדר ארבעה ימי עבודה בלבד ושב אליה לא יקבל שקל מהמדינה: או שינכו לו ימי מחלה, או ימי חופשה, או שיפסיד שכר לכמה ימים. נזכיר כי "פיצוי מלא" גם לא היה קיים בסבבי הלחימה הקודמים.
4. סמוטריץ' טעה פעמיים . פעם אחת, באופן ניהול התקשורת מול ציבור העובדים – שהם בדרך כלל גם אלו שמשלמים מסים וגם משרתים בצה"ל, אותו שליש המכונה "הפראיירים של המדינה". פרסום הודעה ראשונית עם פרטים שגויים, ולאחר מכן תיקונה רק אחרי כמה שעות, לא רק יצרו בלבול מיותר בקרב עובדים ומעסיקים כאחד – שממילא נמצאים בחרדה קיומית בגלל שנופלים עליהם טילים על הראש – אלא שהעבירו מסר של קבלת החלטות פזיזה, ללא עבודת מטה מספקת וללא תיאום מלא עם הדרג המקצועי.
זו תחושה של "זלזול" בציבור ענק המממן את הממשלה. כאילו שציבור העובדים לא מספיק חשוב. דווקא בתקופה שבה המשק מתמודד עם אי־ודאות ביטחונית וכלכלית, יציבות היא מצרך חיוני. הודעות סותרות בתוך שעות ספורות משיגות בדיוק את האפקט ההפוך.
אך מעבר לכך, ברובד עמוק יותר, עובדים ישראלים רבים תוהים מדוע הם צריכים להסתפק בפחות מפיצוי מלא – ולממן (שוב) מכיסם את המלחמה (באמצעות ימי מחלה או ימי חופשה) – כאשר באותה נשימה מחלקת ממשלת נתניהו־סמוטריץ' כספים פוליטיים לשותפים הקואליציוניים, לרבות לחרדים שממשיכים לקבל הטבות, והממשלה עובדת 24 שעות סביב השעון כדי לסדר להם חוק השתמטות מצה"ל. זה שהציבור שתק בקורונה, ב"חרבות ברזל" וב"עם כלביא" – לא אומר שהסיבות להתלונן גם הפעם נעלמו. ההפך הוא הנכון – הממשלה הזו רק חיזקה אותן.
