הקרב על תקציב הביטחון חושף את ההכנות לתקיפה באיראן שאישרה ועדת נגל
באוצר דורשים הסברים על הצורך של מערכת הביטחון בתוספות "ועדת נגל" שתיקצבה את מסקנותיה כשהאיום האיראני היה משמעותי יותר. אך משרד הביטחון דורש תוספת מעבר לתיקצוב שנתנה הוועדה: 15 מיליארד שקל כל שנה עד 2030
עוד בטרם הפסקת האש בין ישראל לאיראן נכנסה לתוקף, האש הידידותית בין משרד האוצר לבין משרד הביטחון החלה לבעור שוב. במסגרת המחלוקת הזו האשים מנכ"ל משרד הביטחון, אמיר ברעם, את האוצר ב"התנערות מאחריות תקציבית ומהצלחות המערכה", ואילו הנהלת האוצר (מנכ"ל המשרד אילן רום, החשב הכללי יהלי רוטנברג והממונה על התקציבים יוגב גרדוס) "הזכירו" לברעם במכתב חוזר כי "תקציב המדינה שייך לציבור, הממשלה והכנסת קובעות סדרי עדיפויות, וגם משרד הביטחון מחויב לפעול בתוך המסגרת שהוקצתה לו".
המחלוקת המיידית בימים אלו היא סביב התוספת הדרושה לתקציב הביטחון בגין מבצע "עם כלביא" ובגין מבצע "מרכבות גדעון". בצה"ל מבקשים כ־55 מיליארד שקל (חלק מהם בתקציב 2025 וחלק מהם בתקציב 2026), ובמשרד האוצר סבורים שהתוספת צריכה להיות לא יותר מ־30 מיליארד שקל. ברובד הראשוני, הוויכוח הוא "כמה עולה מלחמה". במשרד הביטחון מציגים עלות אחת, ובמשרד האוצר מציגים עלות אחרת. אבל יש כאן ויכוח יצרי יותר: במשרד האוצר סבורים כי משרד הביטחון מעמיס לתוך "עלויות המלחמה" גם חריגות אחרות שלו מתקציב הביטחון.
2 צפייה בגלריה
שר האוצר בצלאל סמוטריץ' עם מפונים מפגיעות הטילים (מימין), ושר הביטחון ישראל כ"ץ והרמטכ"ל אייל זמיר. התנגשות בין שתי תפיסות עולם
(צילומים: אביגיל עוזי, אריאל חרמוני משרד הביטחון)
אחד מסלעי המחלוקת סביב תקציב המלחמה נוגע לסוגיית חידוש המלאים. באוצר למעשה טוענים כי ניתן למזער את עלות המלחמה אל מתחת ל־30 מיליארד שקל אם תינקט עמדה מושכלת יותר בכל הנוגע לחידוש מלאים. בצה"ל רוצים לחדש את כלל המלאים של כל סוגי התחמושת והמיירטים באופן מיידי. מנגד, בהנהלת האוצר טוענים כי "קביעת רמות מלאי ביטחוניות אינה עניין פנימי של משרד הביטחון, זו החלטה מדינית כוללת, המחייבת את עמדת הדרג המדיני".
במשרד האוצר טוענים כי זו תהיה טעות לחדש את המלאים באופן אוטומטי שכן צריך לבחון מה הצרכים והאתגרים כעת ולקבוע את הקצב הנכון לחידוש המלאים. ניתן להעריך כי גם בצה"ל לא מתכוונים לבצע רכש אוטומטי לכל מלאי שבוזבז במלחמה, אבל מבחינת צה"ל מדובר ב"דרך להגדלת התקציב". אחרי שהתקציב יגיע אליהם, הם כבר יבצעו סדר עדיפויות פנימי. מנגד, בשיחה עם כלכליסט, אמר היועץ הכספי לרמטכ"ל לשעבר תת־אלוף (במיל') ששון חדד: "באוצר חושבים שחידוש מלאים זה כמו רכש במכולת, אך זה לא כך. כשאפשר לקנות, קונים. ובכלל, יש סוגיות שבהן אולי יהיה צורך להגדיל מלאים לעומת המצב ערב המלחמה, כמו מיירטים".
כשליש מתקציב נגל יועד לעימות עם איראן
מעבר למחלוקות הקונקרטיות, יש מעין התנגשות בין תפיסות העולם הבסיסיות של האוצר והביטחון. נקודת המוצא של משרד האוצר היא שמשרד הביטחון יצטרך להסביר למה הוא דורש עדיין את תוספות "ועדת נגל" לתקציבו, בזמן שעבודת ועדת נגל התרחשה כשהאיום האיראני היה משמעותי יותר. ואילו נקודת המוצא של משרד הביטחון היא שהכסף של ועדת נגל כבר מובטח להם (15 מיליארד שקל מדי שנה עד 2030), וההתפתחויות הביטחוניות האחרונות אולי משמחות, אבל לא מצדיקות הורדת תקציב. למעשה, כשחוזרים לדו"ח ועדת נגל אפשר לגלות ששני הצדדים צודקים.
נתחיל במשרד האוצר. דו"ח נגל הוא למעשה "דו"ח לתקצוב המערכה האיראנית". איראן מוזכרת 75 פעמים בדו"ח שמחזיק רק 109 עמודים. כבר בפתיחת הדו"ח מזכירים חברי הוועדה ומדגישים כי "האויב המרכזי שישראל תצטרך להתמודד איתו בשנים הקרובות, כולל אפשרות למלחמה רחבה וכוללת, הוא איראן, ולכיוון זה צה"ל צריך להפנות חלק ניכר ממשאבי בניין הכוח".
מתוך 133 מיליארד שקל שהומלצו לעשור הקרוב, הרי ש־41 מיליארד שקל יועדו לאיראן. אבל גם יתר המיליארדים הוקצו מתוך חשיבה על איראן: כך 19 מיליארד שקל של ההגנה האווירית קשורים לאיראן, 12 מיליארד שקל ל"עצמאות חימושית" קשורים ל"מוכנות מול איראן", ואפילו חיזוק צבא היבשה בהיקף של 30 מיליארד שקל נובע לפי הוועדה מתוך הרצון לאפשר למודיעין ולחיל האוויר להתמקד באיראן.
מעבר לכך, הדו"ח כולל המלצות רכש הנובעות מהמערכה אל מול איראן, דוגמת רכישה של עוד מטוסי תדלוק, והמלצות מבניות דוגמת הפרדה בין מערך הסייבר למערך המודיעין, ויצירת אחראי ברור להובלת המערכה אל מול איראן. וכל זה רק בחלק הגלוי של הדו"ח. החלק המסווג מוקדש ברובו לאיראן, וכנראה מדגים את הזיקה העיקרית בין ועדת נגל לבין האיום האיראני. לכן טבעי שבאוצר יאמרו: דו"ח נגל לא רלבנטי, צריך לכתוב אותו מחדש. הוא בוודאי לא נקודת מוצא תקציבית.
"סל הכלים לתוכנית המלחמה מול איראן"
מנגד, במערכת הביטחון נקודת המוצא יכולה להיות הפוכה. כך לדוגמה אומר חדד לכלכליסט: "אם איראן חוטפת מכה קשה אך המשטר נשאר, ויש מרוץ חימוש בינינו לבינם זה עשוי להיות יותר קשה כלכלית". כשחדד מדבר על "מרוץ חימוש" הוא בעצם אומר כי שאלת תקציב הביטחון לא נגזרת מההישגים במלחמה, אלא מגובה התקציב האיראני שמוקצה לביטחון. "רשמית האיראנים מדברים על 10 מיליארד דולר שהם משקיעים בתקציב הביטחון, אבל זה מספר חסר משמעות. יש להם חברות כלכליות ביטחוניות, ועוד הרבה דברים. צריך לזכור ש־20–30 מיליארד דולר שלהם קונים הרבה יותר מ־20–30 מיליארד דולר שלנו: כוח העבודה זול, והם קונים מסין".
חדד עצמו סבור שצריך להימנע ממרוץ חימוש: "זה עשוי להביא לעשור אבוד כמו אחרי יום כיפור. צריך ליצור שיטות לא להגיע למרוץ חימוש עם איראן, דרך פגיעה בכלכלה שלהם, בנכסים אחרים ובמעמדם המדיני". אך חדד משקף היטב את נקודת המבט הביטחונית שהיא: "נצטרך לשנות את הרכב התקציב, אבל לא נוכל להקטין אותו".
אם קוראים את ועדת נגל באופן קפדני, ייתכן שהיא לקחה בחשבון שיהיו מבצעים כאלו ואחרים מול איראן. בעמוד 30 בדו"ח נכתב באופן מפורש כי "סל הכלים של הוועדה מתאים לתוכנית המלחמה הכללית אל מול איראן שנמצאת בשלבי הכנה סופיים". כלומר, הוועדה ראתה מול עיניה שרטוטים מוקדמים של מבצע "עם כלביא".
יתרה מכך, הוועדה כותבת באופן מפורש כי תרחיש הייחוס מול איראן הוא "מספר סבבי מערכה עצימים וחזרתיים אל מול איראן". במקום אחר בדו"ח (עמוד 24) נכתב במפורש כי "המאבק באיראן הוא רב־שנים... ישראל חייבת להתייחס לאיראן גם ללא איום הגרעין כאיום משמעותי. המלחמה נגד איראן אינה מלחמת 'זבנג וגמרנו'. אין די במבצע מיוחד, גדול ככל שיהיה. זאת מלחמה רחבה וארוכה שתימשך שנות דור, אלא אם יופל המשטר ויעלה משטר שאינו עוין לישראל". כך שבמובן מסוים, ועדת נגל כבר חישקה את המלצותיה ואמרה שהן לא יושפעו ממבצע כמו "עם כלביא".
כעת אנחנו נמצאים במעין מצב אבסורדי: אם במהלך העשורים האחרונים, הצבא היה הגוף החלש יותר לעומת משרד האוצר, שכן הציבור התמקד והוטרד בבעיות כלכליות הרי שכעת התמונה התהפכה, והציבור הישראלי ונציגיו רגישים בהרבה לבעיות ביטחון, וכוחם של אנשי הביטחון התחזק גם במריבות התקציביות.
חדד מזכיר כי התופעה הזו לא ייחודית לישראל: "שמירה על הישגי המלחמה היא דבר יקר. גם באירופה אחרי מלחמת העולם השנייה היה צורך שהאמריקאים ישקיעו שם עשרות מיליארדים". גם בכירים במשרד האוצר, בהווה ובעבר, מבינים כי אין אפשרות ריאלית שתקציב הביטחון יחזור לרמתו ערב השביעי באוקטובר. הציפייה האוצרית ממערכת הביטחון שהיא לא תנצל את כוחה הציבורי הנוכחי להפסקת תהליכי התייעלות ולהגדלת תקציב מוגזמת.
לנו רק נותר לקוות כי המאבק בין הצדדים יביא לאיזון האידיאלי שבין כלכלה לביטחון, ושמדינת ישראל תישאר לאורך זמן מדינה המסוגלת, אם חס וחלילה יש צורך בכך, לעמוד באירועים שעולים 300 מיליארד שקל.
