לא רק תיקים לשרים: זו ההזדמנות לחזק את הכנסת
ב״שוק״ הקואליציוני, כיסא יו״ר הכנסת הוא מניה שנסחרת מתחת לשוויה; ודווקא התפקיד הזה עשוי להיות מקור להון פוליטי של ממש, ובמקביל - להניע שינוי מהותי. התנאי הוא שמי שיקבל אותו לא יסתפק בתואר, אלא יוביל מהלך שיהפוך את הכנסת לרשות חזקה ומשפיעה, כזו ששווה להיאבק על תפקידים בתוכה, כדי שהיא, בתורה, תיאבק עבורנו.
כדאי להזכיר עובדה פשוטה: הבחירות הן לכנסת, לא לממשלה. הציבור בחר 120 נציגים, אבל מרגע סגירת הקלפיות כמעט כל הדיון מתמקד במי יישב עם מי, תמורת איזה משרד, ובמחיר איזו הבטחה. במציאות הרכבת הקואליציה, כל שותף פוטנציאלי הופך לסחורה יקרה, והפתרון המוכר הוא להציע עוד תיקים, כשלרוב, המשקל בישיבה בממשלה כשר - כבד יותר מהתפקידים ברשות המחוקקת. דווקא כאן טמונה הזדמנות: הרכב הממשלה חשוב, אבל הוא לא חזות הכול. במקום לרכז את כל המשקל הפוליטי סביב שולחנה, אפשר לייצר עסקת חבילה - קבלת תפקיד יו״ר הכנסת לצד הסכמות קואליציוניות לשינויים משמעותיים במבנה בית הנבחרים.
המרוויחים יהיו כולנו. שר הרי יכול להצהיר על תוכניות שיוזילו את סל הקניות ויובילו לצמצום מספר התלמידים בכיתות. אבל מי מוודא שההבטחות מתממשות? כנסת עם סמכויות פיקוח ממשיות תוכל לדרוש ממשרדי הממשלה תשובות, לבדוק כיצד מנוצלים התקציבים, לזמן את האחראים ולדרוש תיקונים. ההבדל יורגש בסופו של דבר בכיס שלנו ובכל צומת במהלך היום. זהו, אחרי הכול, תפקידה המרכזי של הרשות המחוקקת, גם אם שכחנו.
אז איך גורמים לזה לקרות? בכנסת מכהנים 120 חברים, בדיוק כמו בעת הקמת המדינה, כשחיו בישראל כמיליון תושבים. ההצעה היא להוסיף 30 עד 40 ח״כים, ובמקביל להגביל בחוק יסוד את מספר השרים ל-18. כך יהיו יותר חברי כנסת שיוכלו להתמחות, לעבוד בוועדות ולפקח על הממשלה. את עלות הרחבת הכנסת יש לבחון מול החיסכון הצפוי מצמצום מספר השרים והמשרדים.
אבל עוד חברי כנסת לא יספיקו אם לא יהיו להם ״שיניים״. צריך לחזק את הוועדות באמצעות צוותים מקצועיים שיעקבו אחר השימוש בתקציבים, ולהעניק להן סמכויות לדרישת מידע וכן לקבלת הסברים מעמיקים מדוע תוכניות מתעכבות. גם העברות של סכומי כסף גדולים בין סעיפי תקציב צריכות לחייב נוכחות ורוב מיוחדים, כדי שלא יאושרו כמעט ללא דיון, כפי שראינו לא פעם. במקביל, יש לחייב את ועדת השרים לענייני חקיקה להסביר מדוע היא תומכת בהצעת חוק או חוסמת אותה, ולאפשר לחברי הכנסת להציג בפניה את הצעותיהם.
עידו פיק
(צילום: רן יחזקאל)
בשנים האחרונות התמקד הדיון על רפורמות שלטוניות ביחסים בין הרשות השופטת למבצעת, אבל למעשה - אפשר לאזן את יחסי הכוחות באמצעות חיזוק הכנסת. ויש לכך יתרון דווקא בפלונטר הנוכחי: במקום להציע לכל שותפה קואליציונית עוד משרד, אפשר להציע את ראשות הכנסת יחד עם הסכמה מראש על הרחבתה וחיזוק סמכויות הפיקוח שלה. מי שיקבל את התפקיד יוכל להוביל את השינוי ולרשום אותו לזכותו, בלי להיות תלוי בכל מחלוקת שתתגלע בהמשך. כששותפות קואליציוניות לא יסכימו על רפורמה או על סדרי עדיפויות, הכנסת עדיין תוכל לזמן את השרים, לדרוש נתונים ולבדוק מדוע תוכניות שכבר אושרו אינן מתבצעות. כך גם ממשלה שמתקשה להגיע להסכמות תידרש לתת דין וחשבון על עבודתה, והציבור לא יצטרך להמתין לפתרון מערכתי כדי לראות התקדמות.
אפשר לדון על מספר חברי הכנסת שיתווספו, על תקרת השרים ועל פרטי הרפורמה. אבל על העיקרון אין להתפשר: הכנסת צריכה לצאת מהמשא ומתן חזקה יותר משנכנסה אליו. כדי שזה יקרה, צריך להפוך את העיקרון הנ״ל לאינטרס פוליטי ולחבר בין הצורך המיידי להקים ממשלה לבין תיקונים מבניים שישרתו את הציבור לאורך זמן. כך משבר אי-ההכרעה עשוי להפוך להזדמנות: במקום להוליד עוד משרדי ממשלה, שיסרבלו ויעכבו את יכולת הביצוע, הוא יוכל להניח את היסודות לכנסת משפיעה יותר.
עידו פיק הוא מנכ״ל ״המרכז להעצמת האזרח״ - הפועל לקידום יכולות הביצוע של הממשל בישראל והגברת האפקטיביות של המגזר הציבורי
