קזחסטן בהסכמי אברהם: פוטנציאל כלכלי משמעותי - אם ישראל תלמד מהעבר
הצטרפותה של קזחסטן להסכמי אברהם היא מהלך בעל פוטנציאל עצום לשוק הישראלי, אך הצלחתו תימדד ביכולת של שתי המדינות לבנות מערכת יחסים כלכלית מתמשכת ויציבה
ההכרזה של הנשיא טראמפ על הצטרפותה של קזחסטן להסכמי אברהם היא חדשות טובות לישראל, אך לא הבשורה עצמה. הבשורה תגיע רק אם ישראל תדע לתרגם את המהלך ליחסים כלכליים מתמשכים, עמוקים ומחייבים. למדנו כבר מההסכם עם מרוקו שההייפ הראשוני עובר מהר וישראל צריכה להשקיע לא רק במעמד החתימה, אלא בתחזוקת היחסים לאחר מכן, ביצירת מנגנונים קבועים לשיתופי פעולה, השקעות הדדיות , פרויקטים משותפים ופתרונות לברור סכסוכים עסקיים.
קזחסטן היא לא עוד מדינה מוסלמית שמבקשת לנרמל יחסים עם ישראל, אלא כלכלה אזורית עם שאיפות גלובליות. התוצר המקומי שלה מתקרב ל-300 מיליארד דולר, הצמיחה השנתית עולה על שישה אחוזים והיא אחת המדינות העשירות בעולם במשאבי טבע כמו נפט, גז ואורניום. מיקומה הגאוגרפי בין רוסיה לסין הופך אותה לצומת סחר אסטרטגית בין מזרח למערב. השקעות של למעלה מ-38 מיליארד דולר בעשור האחרון הפכו אותה למוקד לוגיסטי מרכזי, עם נתיבי רכבת ונמלים המחברים בין סין, הים הכספי ואירופה.
עבור ישראל, החיבור לקזחסטן יכול להיות אחד המהלכים הכלכליים המשמעותיים של העשור. מעבר להיבט הדיפלומטי, יש כאן שלושה מנועי צמיחה ברורים: אנרגיה - קזחסטן מבקשת לגוון את כלכלתה מעבר לנפט ולגז, וישראל יכולה להביא ידע ופתרונות בתחומי האנרגיה הירוקה, אגירת חשמל ותחנות כוח חכמות.
חקלאות וטכנולוגיה יישומית - עם שטחים עצומים ותנאי אקלים קשים, קזחסטן מחפשת חדשנות ישראלית בהשקיה, חקלאות מדויקת וניהול מים. חדשנות וסייבר - המדינה מפתחת אזורי סחר חופשי עם הטבות מס של 100% לחברות בינלאומיות, ומקימה חממות טכנולוגיות באסטנה ואלמטי.
אבל כדי שזה יקרה, ישראל חייבת לשנות גישה. הסכמי נורמליזציה הם רק שער, לא תכנית עבודה. היקף הסחר בין ישראל לקזחסטן ירד מ-882 מיליון דולר בשנת 2022 ל-236 מיליון בלבד בשנת 2024, נתון שאמור להדליק נורות אדומות ולדרבן לבחינה מעמיקה של הכשלים שהביאו לירידה הזו.
הפוטנציאל רחוק ממימוש ואם ההיסטוריה מלמדת אותנו משהו הרי שאנחנו עדיין לא יודעים לעבוד עם הקהילה העסקית בקזחסטן. כמו בכל מדינה שהכלכלה שלה מבוססת על משאבים טבעיים, ה-DNA של המגזר העסקי שונה לגמרי מזה המוכר לנו בישראל. הניסיון מהסכמים קודמים מלמד כי החתימה היא רק הצעד הראשון, ולאור היסטורית המסחר עם קזחסטן, זו הזדמנות לעשות ריסטרט והפעם לעשות זאת נכון .
מערכת היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות היא כיום הדומיננטית ביותר מבין מדינות ההסכמים, גם בהיקף הסחר, גם בעומק המוסדי. הודות להסכם הסחר החופשי (CEPA) ולשורה של מנגנונים ממשלתיים ועסקיים, היקף הסחר בין המדינות חצה את רף 3 מיליארד הדולר בשנה, תוך שיתוף פעולה נרחב בתחומי אנרגיה, טכנולוגיה, תיירות והשקעות.
עם זאת, במרוקו, שהצטרפה להסכמים זמן קצר לאחר מכן, הפוטנציאל טרם מומש במלואו. למרות יחסים חמים ופתיחות מדינית, קשרי הסחר נותרו מוגבלים, בין היתר בשל פערים מבניים בכלכלה המקומית ובשל רגישויות חברתיות. הדוגמה המרוקאית ממחישה כי הצלחת ההסכמים אינה מובטחת מעצם החתימה, היא דורשת תחזוקה מתמדת, מדיניות כלכלית עקבית ושותפות אמיתית בין המגזר הציבורי לפרטי.
מול הרקע הזה, קזחסטן יכולה להפוך למודל חדש ומרענן, כזה שמבוסס על אינטרסים כלכליים מובהקים ולא רק על יחסים דיפלומטיים, אם שתי המדינות ילמדו מכשלי העבר ויבנו מגנונים יעילים יותר לפיתוח המסחר. המדינה כבר חתמה עם ארצות הברית על מזכר לשיתוף פעולה בתחום המינרלים הקריטיים, ומקדמת רפורמות מרחיקות לכת להפחתת המעורבות הממשלתית במשק ולעידוד השקעות זרות.
אם ישראל תפעל בחוכמה ותשכיל לייצר שיתופי פעולה קונקרטיים, כולל הקמת קרנות השקעה דו-לאומיות, הסכמים למניעת כפל מס, יצירת מנגנונים לפתרון סכסוכים מסחריים ותמיכה ביזמים ישראלים, היא תוכל להפוך את ההסכם עם קזחסטן למנוע צמיחה אמיתי. הסכמי אברהם נולדו על בסיס הבנה ששלום כלכלי הוא הבסיס ליציבות מדינית. הצטרפותה של קזחסטן מזכירה לנו שהפוטנציאל טמון לא רק בחתימות על ניירות, אלא בעבודה היומיומית שמתרגמת אותן לשיתופי פעולה, חדשנות וצמיחה לשני הצדדים.
הכותבת עו"ד אנה משה, הינה שותפה במחלקה הבינלאומית במשרד פרל כהן
d&b – לדעת להחליט
