בשילוב הגברים החרדים, דריכה במקום היא נסיגה
בעשור האחרון השקיעה מדינת ישראל סכומים גדולים בניסיון לשלב גברים חרדים בהשכלה ובתעסוקה. התוכניות התרבו, התקציבים גדלו, אבל התוצאות כמעט שלא השתנו. אלא שהכספים שהושקעו במדיניות לא יעילה הם "כסף קטן" לעומת המחיר הכלכלי הכרוך בהמשך המצב הקיים. לקראת הבחירות, הגיע הזמן שהמפלגות והממשלה הבאה יתמודדו עם העובדה שהמדיניות הקיימת אינה מצליחה לחולל את השינוי שהמשק הישראלי זקוק לו.
שילוב הגברים החרדים בהשכלה ובתעסוקה איכותית הוא תנאי ליכולתה של ישראל להמשיך להיות מדינה מפותחת וצומחת, בעלת שירותים ציבוריים מתפקדים. החברה החרדית גדלה בקצב שנתי של כ־4.2%, יותר מפי שניים מקצב הגידול של כלל אוכלוסיית ישראל. פירוש הדבר הוא שמשקלה באוכלוסייה, ובמיוחד בקרב גילי העבודה, ימשיך לעלות במהירות. בהתאם לכך, גם השפעתם של דפוסי ההשכלה והתעסוקה בחברה החרדית על המשק כולו תלך ותגדל.
לכן, גם אם שיעורי ההשכלה והתעסוקה של הגברים החרדים יישארו בדיוק כפי שהם היום, מצבה הכלכלי של ישראל יורע. ככל שקבוצה בעלת שיעורי תעסוקה נמוכים, כישורי יסוד מוגבלים ופריון עבודה נמוך מהווה חלק גדול יותר מהאוכלוסייה, כך נפגעים הפריון, הצמיחה והתוצר במשק. במקביל, גדלה ההוצאה הציבורית על קצבאות ותמיכות. במקרה הזה, דריכה במקום היא למעשה נסיגה.
האוכלוסייה גדלה במהירות, הפערים נשארים: הנתונים מהעשור האחרון צריכים להדליק נורה אדומה. שיעור התעסוקה של גברים חרדים בגילי 25–64 עלה מ־48% ב־2014 ל־54% ב־2024. זו עלייה מסוימת, אבל היא רחוקה מאוד מהשינוי הנדרש. במקביל, מספר שעות העבודה כמעט שלא השתנה ופערי השכר דווקא התרחבו.
בשנת 2023 היה שכרם החודשי הממוצע של גברים חרדים עובדים 10,660 שקל, כמחצית משכרם של גברים יהודים שאינם חרדים. גם לאחר שמביאים בחשבון את מספר שעות העבודה, נותר פער גדול בשכר השעתי. התמונה מדאיגה עוד יותר כשבוחנים את בני 30–34. זו קבוצת גיל צעירה יחסית, שלחבריה נותרו עוד עשרות שנות עבודה, ולכן היה אפשר לצפות לראות בה את התוצאות הראשונות של מאמצי השילוב. אבל זה לא מה שקרה.
מספר הגברים החרדים בני 30–34 כמעט הוכפל בתוך עשור, מכ־23 אלף ב־2014 לכ־44 אלף ב־2023. באותה תקופה עלה שיעור התעסוקה שלהם מ־46% ל־51% בלבד, לעומת כ־90% בקרב יהודים לא־חרדים בני אותו גיל. שיעור חסרי ההשכלה בקבוצה עלה מ־71% ל־73%, ושיעור בעלי התואר הראשון ירד מ־6% ל־4%.
גם בשכר לא נרשם שיפור. ב־2014 היה שכרם הממוצע של גברים חרדים בני 30–34 כ־58% משכרם של יהודים לא־חרדים בני אותו גיל. ב־2023 התרחב הפער, ושכרם הממוצע עמד על 47% בלבד משכרם של יהודים לא־חרדים.
המשמעות היא שלא מדובר רק בפער שאינו מצטמצם. האוכלוסייה החרדית גדלה במהירות, ולכן הבעיה הולכת ומתרחבת גם כאשר הנתונים היחסיים אינם משתנים. אם שיעור הגברים שאינם רוכשים השכלה או אינם משתלבים בתעסוקה איכותית נשאר דומה, אבל מספר הגברים החרדים כמעט מוכפל, גם מספר הגברים שמגיעים לשוק העבודה ללא הכלים הנדרשים גדל באופן חד.
העלות המשמעותית באמת היא המשך המצב הקיים: יותר ממיליארד שקל הוקצו לאורך השנים להרחבת השתלבות החברה החרדית בהשכלה הגבוהה, ומאות מיליוני שקלים נוספים הופנו להכשרות מקצועיות, להכוון תעסוקתי ולתוכניות שילוב. מובן שחובה לבדוק מה עבד ומה נכשל. אסור להמשיך לממן תוכניות רק משום שהן כבר קיימות. אבל השאלה כמה כסף הושקע עד היום אינה השאלה המרכזית. גם אילו המדינה לא הייתה משקיעה שקל אחד, הבעיה הייתה נשארת בעינה, שכן העלות המשמעותית מתבטאת בפריון עבודה נמוך, באובדן תוצר ובפגיעה ברמת החיים של כלל משקי הבית בישראל.
אגף התקציבים במשרד האוצר העריך כי אובדן התוצר הנובע מאי־תעסוקת גברים חרדים עשוי להגיע בעשורים הקרובים לכ־6.7 טריליון שקל. נגיד בנק ישראל העריך בעבר כי שילוב הגברים החרדים בשוק העבודה והקניית השכלה מתאימה יכולים להגדיל את התוצר לנפש ב־2065 בכ־13 אלף שקל.
אפשר להתווכח על הנחות החישוב ועל התרחיש המדויק, אבל אי אפשר להתווכח עם הכיוון. משק שבו חלק הולך וגדל מהאוכלוסייה אינו מקבל כלים להשתלב בתעסוקה איכותית יתקשה לצמוח, לממן את צרכיו ולשמור על רמת החיים שאליה התרגלנו.
הילד שלא למד היום לא ישלים בקלות את הפער בגיל 30: אין פתרון מהיר לבעיה. שילוב בתעסוקה איכותית אינו מתחיל במרכז השמה, אלא שנים קודם לכן, בבית הספר ובתלמוד תורה. צעיר שלא רכש כישורי יסוד — מתמטיקה, אנגלית, אוריינות דיגיטלית והרגלי למידה — מתקשה מאוד להשתלב בהשכלה גבוהה, בהכשרה טכנולוגית ובמקצועות בעלי פריון גבוה.
אפשר לסייע לו להשלים פערים בגיל מבוגר, אבל זה קשה, יקר ולא תמיד מצליח. ככל שאנחנו דוחים את הטיפול לשלב מאוחר יותר, כך אנחנו מנסים להדביק בפלסטר את מה שהיה אפשר לבנות בצורה איתנה לאורך שנות הילדות והנעורים.
לכן נדרש שינוי מערכתי לאורך מסלול החיים כולו: לימודי יסוד אפקטיביים בגילים הצעירים; מסלולי שירות המתאימים לצורכי המדינה בהתחשב במאפייני הציבור החרדי; הכשרות מקצועיות וטכנולוגיות בגילים צעירים; נגישות להשכלה גבוהה; ובעיקר, תמריצים כלכליים שמעודדים יציאה לעבודה והגדלת הכנסה.
יעדי התעסוקה שנקבעו בוועדת תעסוקה 2030 והתקבלו בהחלטת ממשלה הם צעד הכרחי, אך אינם מספיקים. הממשלה הבאה צריכה להציב יעדים ברורים ומדידים לחינוך, להשכלה, לתעסוקה ולצמצום פערי השכר. מהיעדים יש לגזור צעדי מדיניות ולבחון את הצלחתם לאורך זמן. תוכנית אינה "הצלחה" משום שאלפי אנשים נרשמו אליה. היא הצלחה אם היא משפרת את ההון האנושי ומובילה לאורך זמן לתעסוקה איכותית ולעצמאות כלכלית.
ההתערבות חייבת להתחיל מוקדם. עד גיל 25 כבר מתקבלות החלטות שישפיעו על עשרות שנות עבודה. קשה ויקר הרבה יותר להשלים בגיל 30 פערים בכישורי יסוד ובהשכלה שנוצרו הרבה קודם. לכן מדיניות התעסוקה של הממשלה הבאה חייבת להתחיל בחינוך ובהקניית מיומנויות, ולהמשיך ברצף להשכלה על־תיכונית, להכשרה ולכניסה לשוק העבודה.
לא מאבק בין מגזרים: קל להפוך את הדיון הזה לעימות בין חרדים לחילונים. זו טעות. הראשונים שמשלמים את מחירם של פערי ההשכלה והתעסוקה הם הגברים החרדים עצמם ובני משפחותיהם. הם אלה שחיים ברמת חיים נמוכה, מתקשים להתקדם ונשארים עם אפשרויות תעסוקה מצומצמות.
אבל לאורך זמן המחיר גולש אל מעבר לגבולות החברה החרדית. הוא משפיע על יכולתה של ישראל לממן מערכת ביטחון חזקה, בריאות, חינוך, רווחה, תחבורה ותשתיות. הוא משפיע על הנטל המוטל על ציבור העובדים ועל המתחים בין הקבוצות השונות בחברה.
חלון ההזדמנויות לשינוי עדיין פתוח, אבל הוא הולך ומצטמצם. בכל שנה מצטרפים לחברה החרדית שנתונים גדולים יותר, ובכל שנה צעירים נוספים מקבלים החלטות שישפיעו על יכולתם להשתלב בשוק העבודה במשך עשרות שנים. כל שנת דחייה מגדילה את ממדי הבעיה והופכת את הפתרון לקשה, יקר וכואב יותר.
יש צורך בתוכנית אסטרטגית מלאה שמתכללת חינוך, גיוס-שירות, תעסוקה, דיור ותחבורה – מאחר וכל אלה קשורים זה בזה והכשלים נמצאים בכל התחומים. כיום, לא רק שאין תכנית כוללת, אין אפילו מחשבה מסודרת בקרב גורמי הממשל על תכנית כוללת עם יעדים ברורים בכלל הנושאים.
היום עדיין אפשר לשנות את מסלול ההתנגשות. אם נמשיך לחכות, אנחנו עלולים לגלות שהבעיה גדלה מהר יותר מהיכולת שלנו לפתור אותה. הממשלה הבאה לא תוכל לומר שלא ידעה. הנתונים כבר כאן. אחרי עשור שבו הושקע הרבה והשינוי היה קטן, ישראל זקוקה לשינוי בכללי המשחק: מדיניות שמתחילה בכישורים ובהשכלה, מתקנת את התמריצים, מודדת תוצאות ודורשת התקדמות אמיתית בתעסוקה ובשכר. עתידם הכלכלי של הגברים החרדים הוא כבר מזמן חלק מעתידה הכלכלי של ישראל.
ד"ר הלה אקסלרד היא ראשת המרכז למדיניות כלכלית של החברה הערבית במכון אהרן למדיניות כלכלית, אוניברסיטת רייכמן
איציק קרומבי הוא מנהל מרכזי תעסוקה וחדשנות לחרדים
