בהיעדר תוכנית, גם ייבוא סייעות זרות לגני ילדים תופס
הצעת מרכז השלטון המקומי לייבא 5,000 סייעות מחו"ל היא פתרון רע, אבל כנראה הכרחי. כל מי שמתנגד לו צריך לומר מה הוא מציע במקום כי היום פשוט אין מי שיטפלו בפעוטות
עובדות זרות ובני נוער — אלה הפתרונות לבעיית המחסור בסייעות בגני ילדים שבהם דנה אתמול ועדת החינוך של הכנסת. ייאוש עמוק מהמצב נשקף מהרעיונות האלה. הצעת מרכז השלטון המקומי לייבא 5,000 סייעות מחו"ל היא פתרון רע, אבל כנראה רע הכרחי. כל מי שמתנגד לו צריך לומר מה הוא מציע במקום כי היום פשוט אין מי שיטפלו בפעוטות. אם יקפידו מספיק על הרמה וההכשרה, יכול להיות שזה אפילו ישפר את השירות בגנים. לרעיון להשתמש בבני נוער קשה להתייחס ברצינות. שירות לאומי בהיקפים גדולים יכול להיות פתרון הרבה יותר טוב, כמובן בתנאי שתהיה הכשרה מתאימה ובתנאי שזה יהיה לשנתיים ולא לשנה.
אכן, מציאת פתרון היא דבר מורכב: כששיפרו מעט את שכר הסייעות בגני ילדים החלה בריחה של מטפלות ממעונות היום. לעבודה בגנים יש כמה יתרונות: שכר קצת יותר גבוה, חופשות של מערכת החינוך ולא צריך להחליף חיתולים. אבל כשמטפלות עוברות להיות סייעות לא נפתרת שום בעיה, להפך — בארגוני מעונות היום מעריכים שכ־500 מעונות נסגרו בשנים האחרונות, בעיקר בשל המחסור ב־3,000 מטפלות.
אין דו"חות ואין מחקרים
בעיית הסייעות והמטפלות היא רק חלק קטן מהמחסור הכללי בכוח אדם במשק: חסרות גננות ומורות, לפחות במרכז הארץ; יש מחסור קשה ביועצות חינוכיות, בפסיכולוגיות חינוכיות ובפסיכולוגים בשירות הציבורי; יש מחסור ברופאים, באחיות ובמטפלים פארא־רפואיים; וכן מחסור קשה בעובדי תעשייה, בפועלי בניין, במלצרים, בנהגי אוטובוס ובמאבטחים.
המחסור בפועלי בניין ובעובדי מטבח נובע מהגבלת אישורי העבודה לפועלים מהשטחים. לצד זאת, סביר להניח שהמחסור בחלק גדול מהענפים האחרים נובע מכך שכמות עובדי ההייטק החריגה בישראל שואבת את כל שוק העבודה למעלה ויוצרת מחסור במקצועות עם שכר נמוך. על פי נתוני בנק ישראל, שיעור העובדים בהייטק בישראל עומד על 11%, מול ממוצע של 4% במדינות המפותחות, כלומר פי 2.7. זה חיובי למשק אבל יש לזה מחיר.
המחסור במעונות יום והסגירות של גנים בשל מחלות של גננות גורמים פגיעה אנושה במשק: ההורים נשארים בבית, ואמהות לא יוצאות לעבוד. התורים הארוכים לרופאים גורמים הוצאות ענק למשק בשל מחלות שמסלימות. התורים הארוכים לאבחונים בחינוך המיוחד גורמים לכך שילדים רבים מפספסים את חלון ההדמנויות הצר לטיפולים בגיל הרך שישפרו את יכולת התפקוד שלהם. לכל הדברים האלה יש מחיר משקי, חברתי ונפשי כבד. הם גם מקשים מאוד על ההתמודדות עם פוסט־טראומה, הנפוצה כל כך במחוזותינו.
זה די מדהים, אבל כל שיח המחסור נוגע למקצועות ספציפיים, ואין דו"ח או מחקר שנותנים תמונה כוללת, וממילא אין שום תוכנית לאומית למציאת פתרון. תוכנית כזו צריכה לכלול שיפור תנאים, משיכת צעירים והכשרות מקצועיות, אבל גם להעלות את גיל הפרישה של נשים וגברים, כמו שממילא מתחייב מהעלייה בתוחלת החיים. תוכנית כזו צריכה לכלול הבאת עובדים זרים כשאפשרי וניצול ההון האנושי של צעירים ערבים, ולוודא שאין מצב של נטישת מקצוע אחד לטובת מקצוע אחר.
דרושים גם פתרונות נקודתיים, אבל לכל המקצועות ולא לחלקם. למשל, בהוראה נדרשים הפחתת שעות הלימוד, טיפול בבעיית ההתערבות חסרת הגבולות של ההורים ופתיחת השערים למורות ערביות. צריך לשפר את שכר המטפלות, אבל חייבים לשפר במקביל את שכר הסייעות ואת שכר המטפלות הסיעודיות כי כולן מקופחות.
מחכים לבינה מלאכותית?
במצב שבו כבר שש שנים עוסקים בסבבי בחירות, מגפה, הפיכה משטרית ומלחמות אינסופיות והכל משועבד להישרדות — הבעיות האמיתיות של המדינה, כמו מחדל כוח האדם, מופקרות לגמרי. דרושה ממשלה שתעסוק באזרח. עד שתהיה תוכנית כזו יימשכו סגירת המעונות, ירידת רמת ההוראה והתורים האינסופיים במערכת הבריאות. בינתיים נראה שאין מנוס מהבאת עובדים זרים לתפקידי טיפול, גם בילדים. כשבינה מלאכותית תטפל בילדים יכול להיות שעוד נתגעגע למטפלות הזרות.
