המלחמה השקטה של נשות המילואימניקים
השנתיים האחרונות הפכו את חיי המשפחות בישראל לשדה קרב נוסף, שדה קרב תעסוקתי וכלכלי. בימים אלו המילואימניקים נקראים שוב לשירות, וגם הפעם מי שנשארות מאחור הן הנשים. הן נושאות לבדן את משק הבית, את גידול הילדים, ובמקרים רבים גם את ההשלכות הכלכליות הקשות של היעדרות ממושכת. העומס הזה, שכולל משימות לוגיסטיות, נפשיות וכלכליות, משפיע ישירות על יכולתן של נשים להישאר פעילות בשוק העבודה.
הנתונים מציירים תמונה ברורה: השכר הממוצע של גברים גבוה ב־54% מזה של נשים, והשכר החציוני של גברים (12,370 ש"ח) גבוה ב־40% מזה של נשים (8,853 ש"ח).
לכך מצטרפים נתונים עדכניים מסקר הלמ"ס על נשות המילואמניקים: 30% מהשכירות דיווחו על פגיעה בשכר, 73% מהעצמאיות דיווחו על פגיעה בעסק, ו־34% מבנות הזוג של משרתי המילואים דיווחו על קושי כלכלי בעקבות השירות. נתונים אלו משקפים מציאות יומיומית קשה עבור אלפי משפחות. הנתונים הללו, משקפים מציאות יומיומית קשה עבור אלפי משפחות.
המשמעות היא שגם בימי שגרה נשים מרוויחות פחות מגברים, וכשבן הזוג נקרא למילואים, הפער הזה מתרחב והופך למלכודת כלכלית של ממש. ככל שהמלחמה נמשכת, הפערים המגדריים בשוק העבודה רק מתעצמים. נשים נאלצות לעצור או להאט את הקריירה שלהן ומתקשות יותר לחזור למשרות איכותיות ומסלולי קידום. המשמעות היא שמה שהיה עד כה פער שכר “קבוע” עלול להפוך לפער בלתי ניתן לצמצום. היעדר התייחסות מערכתית לבעיה יוצר תהליך של שחיקה מקצועית שיהיה קשה מאוד לתקן בעתיד. זהו לא רק איום על נשים בודדות, אלא על שוויון ההזדמנויות ועל החוסן הכלכלי של המשק כולו.
זוהי לא "בעיה פרטית" של משפחות המילואימניקים. זוהי בעיה חברתית וכלכלית. כשאנחנו מפקירים את הנשים להתמודד לבד עם עזיבת עבודות, פיטורים או חודשים בלי מקור הכנסה, אנחנו מייצרים תופעה חברתית מתמשכת שמייצרת עוני, חוסר ביטחון תעסוקתי ושחיקה. התוצאה הזאת היא מעגל קסמים שלילי, כשהכנסת המשפחה נפגעת, היא מפעילה לחץ גדול יותר על האישה לשאת בנטל העבודה והטיפול בבית, מה שפוגע עוד יותר בקריירה שלה. העלויות החברתיות של תהליך זה עצומות, וכוללות ירידה בפריון, הגדלת פערים חברתיים ופגיעה ישירה בחוסן החברתי של המדינה.
יחד עם זאת בתוך המשבר הזה יש גם הזדמנות, גם מעסיקים וגם המדינה יכולים לבחור שלא לראות בנשים שנשארו מאחור נטל, אלא משאב שצריך לפתח. השקעה יזומה בהכשרות מקצועיות, בקידום נשים לשכר גבוה יותר והנגשה של תפקידים ניהוליים יכולה להפוך את תקופת החירום למנוף לשינוי חברתי עמוק. אם המדינה תבנה תוכנית ייעודית ותעודד מעסיקים לקחת חלק פעיל, אפשר לא רק למנוע הידרדרות – אלא גם לחזק את שוק העבודה ולצמצם פערים היסטוריים. הצעד הראשון הוא הכרה באחריות המשותפת ובהבנה שהחוסן הכלכלי חברתי של מדינת ישראל תלוי בקשר ישיר בחוסן הכלכלי חברתי של הנשים במדינה.
דרוש פתרון מערכתי, ליווי תעסוקתי לנשות מילואימניקים, הכשרות מקצועיות, התאמות בשוק העבודה ותמריצים למעסיקים. לא רק מחוות של הערכה, אלא תוכנית ממשית שתאפשר להן לחזור לשוק העבודה, לשמור על הכנסה יציבה ולהימנע מהידרדרות כלכלית.
אם נתייחס לכך כאל רגע של אחריות ציבורית, נוכל להפוך את מה שנראה כיום כמשבר מתמשך לצעד קדימה ליצירה של שוק עבודה צודק ושוויוני יותר. הגנה על זכויותיהן ועל מעמדן הכלכלי של נשות העורף אינה בגדר צדקה, אלא הכרח לאומי שיבטיח את עתיד החברה הישראלית. אם מדינת ישראל רוצה לשמור על החוסן החברתי כלכלי שלה, אסור לה להשאיר את הנשים לבד במערכה.
עינבל כהן תובל היא סמנכ"לית פיתוח אסטרטגי בעמותת 121
