סגור

אם רפורמת החלב לא תיעצר בכנסת, כולנו נשלם מחיר כבד

החלטת הממשלה לאשר את רפורמת החלב היא אחת ההחלטות האכזריות והמנותקות ביותר שקיבלה ממשלת ישראל בשנים האחרונות. מה ששר האוצר, בצלאל סמוטריץ׳ הציג ׳כהישג במאבק ביוקר המחייה׳ הוא בפועל גזר דין מוות לענף החלב הישראלי, ובמיוחד לרפתות שיושבות בפריפריה - בסמוכי גבול לבנון, בעוטף עזה, בערבה, באמת בנגב וכן גם בניצני עוז שליד טול כרם.
בואו נבהיר: רפורמת החלב היא אינה רפורמה. זהו מהלך מתוכנן היטב לריסוק החקלאות המקומית והכפפת אזרחי ישראל לחסדי היבואנים. ואנחנו כבר התנסינו בשנתיים האחרונות בחרמות, גם ביבוא.

מבצע החיסול מתבצע תחת הכותרת: תחרות

1 צפייה בגלריה
עמית יפרח מזכ"ל תנועת המושבים ויו"ר התאחדות חקלאי ישראל
עמית יפרח מזכ"ל תנועת המושבים ויו"ר התאחדות חקלאי ישראל
עמית יפרח
(צילום: תנועת המושבים)
שר האוצר, בצלאל סמוטריץ’ ופקידי אגף התקציבים מנסים לשווק לציבור סיפור פשוט שנשמע מצוין: פתיחה ליבוא תוזיל את המחירים לצרכן. אלא שהניסיון בעולם וגם כאן בישראל מוכיח את ההפך: פתיחת שוק פראית ליבוא מחסלת את הייצור המקומי ומעלה את המחירים בטווח הארוך, כאשר המדינה הופכת שבויה בידי היבואנים ובחסדיהם של המדינות איתם הם עובדים כמו טורקיה פולין.
זו תוכנית שכבר נכשלה בעבר ותיכשל שוב, כפי שנכשלה בחמאה, בענף המדגה וגם בבשר הבקר.
אבל הפעם, הנזק יהיה בלתי הפיך, כי רפת שנסגרת, לא תיפתח שוב ובמושב סמוך גבול, כשרפת נסגרת, אין פרנסה, אין עוגן כלכלי ואין סיבה להישאר בישוב ואז מתחיל מצב חדש -.נטישת ישובים.
בישראל פועלות כיום 620 רפתות המייצרות כ־1.5 מיליארד ליטר חלב בשנה, מתוכן 430 רפתות מושביות, רובן ביישובי גבול, חוד החנית של ההתיישבות והביטחון. רק בשנת 2025 נסגרו 21 רפתות מושביות, וכל סגירה כזו היא נורה אדומה לחוסן הלאומי. כעת הממשלה מאיצה את התהליך.

מי שסיפקו חלב תחת אש, מקבלים עכשיו סטירה מצלצלת

בזמן המלחמה, כשנפלו טילים וכשחדירות מחבלים איימו על יישובים שלמים, הרפתנים לא עצרו ליום אחד. הם המשיכו לספק חלב טרי למדינה, גם במחיר סכנת חיים. זהו ביטחון מזון אמיתי: היכולת של מדינה להחזיק מערכת ייצור עצמאית, גם ביום פקודה. אבל במקום לחזק את מי שנשאו את המדינה על גבם בשנה הקשה בתולדותיה, הממשלה בוחרת להפקיר אותם.

אם הרפורמה הזו לא תיעצר בכנסת, כולנו נשלם את המחיר

מדינה שלא מייצרת את החלב שלה, מדינה שאין לה ביטחון מזון, היא מדינה חלשה, תלויה וחשופה.
מדינה שבוחרת לייבא מזון בסיסי ממדינות כמו פולין או טורקיה היא מדינה שמוותרת מרצון על ביטחון המזון שלה. החקלאות הישראלית לא נולדה באקסל, היא נולדה באדמה ושם היא נטועה. החקלאות היא משימה לאומית, ביטחונית, חברתית וכלכלית. אם לא נעצור את הרפורמה הזו עכשיו, בעוד כמה שנים נתעורר למציאות שבה אין רפתות, אין ייצור מקומי, והמחיר בסופר ייקבע לא בירושלים, אלא בטורקיה ובפולין. ואז, יהיה כבר מאוחר לבכות על החלב שנשפך.
עמית יפרח הוא מזכ"ל תנועת המושבים ויו"ר התאחדות חקלאי ישראל