פרשנות
העתירה לאכיפת הגיוס: כשהממשלה מתעלמת, הדיון הופך להיות במעמד צד אחד
שופטי בג"ץ מחפשים סמכות לאכוף, אך ייתקלו במערכת פוליטית שמסרבת להתיישר. בעולם שבו פסקי דין הופכים להמלצה בלבד, הצרכים הביטחוניים ימשיכו להידרס תחת גלגלי ההישרדות הפוליטית
1. חמשת שופטי העליון שדנו היום בעתירות לאכיפת חובת הגיוס נתקלו במציאות העגומה של ההפיכה המשטרית. מציאות שבה ממשלת ישראל הפסיקה מזמן לציית לבית המשפט, מזלזלת בשופטיו וביועצת המשפטית לממשלה, ואף שולחת לדיון נציג, מזכיר הממשלה עו"ד יוסי פוקס, כדי להסביר לשופטים שזה בדיוק המצב, ושהם יכולים להוציא צווים והחלטות שיתפזרו לרוח בדיוק כמו פסק הדין שלשמו ולזכרו התכנסנו היום.
למציאות העגומה הזו הצטרפה מראית העין של דיון משפטי מסודר לפי מיטב הכללים והמסורת. טיעונים משפטיים סדורים, התפרצויות במידה (ולא בסטנדרטים החדשים של טלי גוטליב), ושליטה אופיינית של השופטים בפרטים. נחמד היה להיווכח שבית המשפט העליון עדיין עובד. באחד הקטעים הצבעוניים יותר נזפו השופטים בנציגת משטרת ישראל, תנ"צ מירב וגנר, על אוזלת ידה של המשטרה במעצר משתמטים חרדים. מערכון של “ארץ נהדרת” לא היה נשמע טוב יותר.
השופטת דפנה ברק־ארז: "אין לכם אפשרות להחזיק בעציר המשתמט חצי שעה עד שהצבא מגיע?”.
וגנר: "לא. זה הניידת היחידה שיש בשטח, וחוץ מזה תוך דקות נוצר הפס"ד (אירוע המוני של הפרת סדר - מ"ג), של המונים שמגיעים".
ברק־ארז: "אי אפשר להביא אותו לתחנת המשטרה?”.
וגנר: "תוך דקות מגיעים גם לשם המונים ושוב נוצר הפס"ד".
ברק־ארז: "איך ההמון יודע שהעציר שנעצר על עבירת תנועה חשוד גם בהשתמטות מהצבא? אולי יש שוטרים שמדווחים למי שצריך ואז ההמון מגיע? איך זה דולף? הכל דליף!”.
וגנר: "בוודאות זה לא יוצא משוטרי ישראל. אנחנו מכירים את זה שהכל מגיע מיד לרשתות".
השופט מינץ: "זה שלטון האספסוף".
2. השופטים התחילו עם שאלת "הראש הקטן" – תראו לנו, ביקשו מהעותרים, מה מקור הסמכות שלנו לחייב את הממשלה לנקוט סנקציות פליליות או כלכליות־אזרחיות נגד המשתמטים והמוסדות. נציגי העותרים, עוה"ד אליעד שרגא, חגי קלעי וגלעד ברנע, הצביעו על שתי דרכים. הראשונה – חוק יסוד: השפיטה, שמסמיך הוצאת צווים אחרי פסק דין שלא מקוים. כמו במקרה שאכפו את כינוס המליאה על יו"ר הכנסת הסרבן יולי אדלשטיין לאחר הבחירות. הדרך השנייה היא לפי פקודת ביזיון בית המשפט. "מעצר של שרים או קנסות מכיסם – זה לא יקרה", אמר שרגא, "צריך שתוציאו צו למפכ"ל, למפקד מצ"ח, לחשב הכללי, למנכ"לי המשרדים, למינהל מקרקעי ישראל. ועכשיו, לא לדחות".
"לא יאומן מה קורה כאן", הטיח שרגא בשופטים, "הם מעלימים 60 אלף משתמטים ואתם קונים את השקרים שלהם". המספרים התייצבו גם הם לדיון וכאן כבר קשה היה לעקוב. כל צד, הצבא, הפרקליטות, העותרים, להטט עם המספרים והציג את הסתירות אצל האחרים. על דבר אחד לא היתה מחלוקת: מספרי המתגייסים נמוכים ועגומים, רחוקים מלספק את הצרכים הצבאיים.
3. שופטי בג"ץ שאלו את פוקס ישירות – מה עושה הממשלה כדי לקיים את פסק הדין. פוקס הסביר שהממשלה אישרה 25 מיליארד שקל למשרתים ולמילואימניקים ואילו הישיבות לא מקבלות שקל תמיכה עבור חייבי גיוס. הכל תרומות. והוסיף פוקס: "יש פיל אחד בחדר, הפרקליטות מגישה את העמדה שלה ולא של הממשלה, שלא מיוצגת כאן". במילים אחרות, אתם מנהלים את האירוע מול גלי בהרב־מיארה ומול אגף התקציבים ולא מול ממשלת ישראל. פוקס הביע תקווה שלפחות אגף התקציבים יישר קו, כלומר יתנתק מהיועצת ויחבור לממשלה: "ראש אגף התקציבים הקודם היה לעומתי לממשלה, אולי הנוכחי ישנה את דעתו".
ועדיין, הקשו השופטים, מה אתם עושים? פוקס הסביר שעושים מה שצריך כדי לגייס, כלומר, לא הרבה, והאשים את היועמ"שית ואגף התקציבים באוצר, שננעלו על הסנקציות הכלכליות. "חוץ מהם, לא קיבלנו אף חוות דעת מקצועית", אמר. ברק־ארז הקשתה: "ניתן פסק דין ואתה צריך חוות דעת נוספת?!”.
4. ובכן, ניתן פסק דין - יצור שבהדרגה הופך מהחלטה מחייבת להמלצה במקרה הטוב ופגיעה במשילות במקרה הפחות טוב. תמונת ראי להגדרת עו"ד שרגא את נושא הדיון: "החדשות הרעות הן שהצבא קורס והחדשות הרעות עוד יותר שלאף אחד לא אכפת". ולמי כן אכפת? עו"ד איילת השחר סיידוף מעמותת "אימהות בחזית" זעקה משורות הקהל אף שלא קיבלה את רשות הדיבור: "אי אפשר שאמא אחת תישן בחרדה מתמדת, ואמא אחרת תהיה פטורה מכל דאגה. כבר עשרות שנים כולם גוררים רגליים וגם אתם שותפים לגרירת הרגליים".
גרירת הרגליים הזו היא תוצאה של התנגשות חזיתית ששנותיה שנות דור בין צורכי המדינה לצורכי הפוליטיקה. אלא שההתנגשות הזו התחדדה והפכה מדממת בשנתיים האחרונות, במלחמות הברירה והאין־ברירה שנתניהו מנהל באינספור חזיתות עם צבא שאיבד, בהרוגים ופצועים, כשתי אוגדות. את הגירעון אפשר למלא בשתי דרכים: הכבדת הנטל על המשרתים או גיוס חרדים. הבחירה של הממשלה ברורה ועכשיו השאלה היא עד כמה רחוק ילכו שופטי בג"ץ כדי לגרום לה לקיים את החוק הפשוט – חוק שירות הביטחון שמחייב גיוס חובה.
בדיון נידונו מנופי לחץ רבים, כמו ביטול הטבות בדיור, בתחבורה ציבורית, בביטוח לאומי, בארנונה, במעונות יום. ולכאן נכנסת בגאון הבירוקרטיה. לכל צעד ולכל מהלך מסלול משלו – חוק, תקנה, החלטה, מדיניות, תמיכה. לא בטוח ששופטי בג"ץ סגורים על מנגנון ההפעלה שיוכל להתניע מערך יעיל של סנקציות ותמריצים שיוכלו לשנע את האברכים לבקו"ם. העיקרון הוא התניית ההטבה בשירות הצבאי, אבל מי ששמע היום את פוקס מבין שזה לא יקרה, כי תחזוק השלטון והממשלה מקדימים את סדרי העדיפויות של הצבא, החברה, הכלכלה והמדינה. הצבא והמשטרה התייצבו בבג"ץ לתת תשובות, אבל לתשובות האלה אין ערך אמיתי כל עוד העניינים נסגרים באמת בדיאלוגים הקואליציוניים בין בן גביר לגולדקנופף, בין סמוטריץ' לגפני, בין נתניהו לרבנים.
5. מחרתיים צפוי הדיון בעתירות לפיטורי השר איתמר בן גביר. קווי הדמיון בינן לבין עתירות הגיוס שנידונו היום בולטים: בשני המקרים מעודדת הממשלה פגיעה בזכויות אדם. בסיפור ההשתמטות הפגיעה היא בערך השוויון, בהבחנה בין דם לדם. בסיפור המשטרה הפגיעה היא בחופש הביטוי וההפגנה וגם בערך השוויון על ידי הפיכת המשטרה מגורם אכיפה ניטרלי, מקצועי, ממלכתי לכלי אכיפה בררני פוליטי בידי השר. ובשני המקרים, הציפייה של הממשלה מבית המשפט היא להתעלם ולהסיר את ידיו מהפגיעות האלה. והסיבות, אסור להתבלבל, הן לא ציפייה לשמרנות, כי מה שהממשלה עושה בשני המקרים - הפרת חוק ופגיעה בזכויות אדם - זה בדיוק ההפך משמרנות.
