ההזדמנות האחרונה של המרחב הכפרי
בולמוס הבנייה וההתפתחות עירונית המואצת בישראל בשנים האחרונות מאיימת להכחיד את השטחים הפתוחים והמגזר הכפרי; "חוק קלנר" נותן תקווה מחודשת למושבים ולקיבוצים
בחודש שעבר, ימים ספורים לפני פיזור הכנסת, מעט מתחת לרדאר, אושר חוק בעל השלכות גדולות לענף הנדל"ן בכלל ולמגזר הכפרי בפרט. מדובר על תיקון 162 לחוק התכנון והבנייה שמאפשר למועצות אזוריות לאשר תוספת של עד 40 יח"ד ליישובים קטנים, כמו קיבוצים ומושבים, בעיקר בגליל ובנגב.
חשיבותו הגדולה של החוק היא בהיותו מאפשר להגיש תכנית לבניית 40 יחידות דיור בתוך הקו הכחול של ישוב קיים, בסמכות ועדה מקומית. זה תקדים מאחר ושינוי ייעוד בסדרי גודל כאלה ניתן היה לעשות עד כה רק בסמכות ועדה מחוזית. התהליך בוועדה המחוזית הוא ארוך ומסורבל ולא מצליח לענות לשינויים הנדרשים ביישובים הכפריים וכך המושבים והקיבוצים מזדקנים ואין פתרון לדור החדש.
התיקון עבר כהוראת שעה ולא בחקיקה ראשית בשל הצורך לקדם את השינויים בצורה מהירה ככל הניתן, לעומת הליך חקיקה שהוא ארוך ומורכב. זה אמנם לא אידיאלי אבל נותן את הכלים לקדם את השינויים הנחוצים.
איזה סמכויות חדשות החוק מקנה לוועדות המקומיות ומה הסייגים?
התיקון החדש לחוק מאפשר תכנון 40 יח"ד בתמהיל מוגדר, בתוך הקו הכחול, כולל ייעודים נלווים כגון שטחי ציבור ושצ"פים. הסייג- בדיקה של ועדה מחוזית וקבלת טופס 109, כנהוג, במידה שאין לוועדה תכנית כוללנית ואינה מוסמכת. למרבית הוועדות במועצות האזוריות אין תכנית כוללנית.
צפויים קשיים ואתגרים ביישום החוק, שכן על הישוב לוותר על שטחי ציבור ושטחים פתוחים במרכזו כדי לייצר 40 יחידות דיור . ומבחינה תכנונית יש למקם את ההרחבה ולקבל החלטות תוך יישוביות.
האם החוק מסייע להגן על המגזר הכפרי מפני האורבניזציה הזוחלת ותאוות המגדלים?
לצערי לא וזאת מאחר ומרבית מתחמי הדיור מקודמים באמצעות הותמ"ל (ועדה למתחמי דיור), מעל ראשי הוועדות המקומיות והמחוזיות. למרבה הצער יחס השלטונות למגזר הכפרי כאל מחסנית הדיור של המדינה הוא שגוי וזהו נזק מצטבר לשנים קדימה. יש כאן אי הבנה בסיסית למהות השטחים הפתוחים וחשיבותם, שמהווים ריאה ירוקה עבור המתחמים העירוניים הסמוכים.
בישראל 2025 החפצה בצדק לקדם פתרונות דיור לאוכלוסייה ולטפל במשבר הדיור, טרם התגבשה ההבנה כי אי אפשר לרשת את כל המרחב בשכונות ובמתחמי דיור. ההתעלמות מהשטחים הפתוחים והמרחב הכפרי עשויה להיות בכייה לדורות.
בשורה התחתונה, החוק הזה הוא הבטחה גדולה, אבל ימים יגידו אם הוא באמת ישפיע על ההרחבות במרחב הכפרי. אם נצליח להתגבר על הסייגים והוועדות המחוזיות יירתמו לסייע לנו, יש כאן חלון הזדמנויות חד פעמי להרחיב ישובים קיימים ולתת לשינוי לקרות. מעבר לאתגרי המאקרו, ישנה גם מורכבות בתוך כל ישוב המון מחלוקות פנימיות. על הישובים לפעול בנושא ולשתף את הציבור שלהם ולפעול במהרה.
מבחינה אישית וערכית, אני רואה בהרחבת היישובים ערך ציוני המאפשר שמירה על רצף בין דורי. הישובים החקלאים הולכים ומזדקנים וללא הרחבות, הגנים והפעוטונים נסגרים אט אט. אם רוצים עתיד למרחב הכפרי בישראל, צריך לתת ליישובים להתרחב לאלתר ולאפשר מרחב נשימה והתפתחות לצעירים שהם דור ההמשך.
אורית כהן היא מהנדסת הוועדה המרחבית יזרעאלים ומנכ"לית איגוד מהנדסי ערים
