ההבטחות נותרו על הנייר – ומי שמשלם את המחיר הם אלה שהיו אמורים להרוויח
בחודשים האחרונים נראה שישנה התעוררות מחודשת ומואצת סביב פרויקטי פינוי-בינוי במספר מוקדים עירוניים בישראל – רבים מהם מתבצעים בלב שכונות המאוכלסות בריכוזים גבוהים של קבוצות מוחלשות, ובפרט בקרב קהילת יוצאי אתיופיה. תקציבים ייעודיים, הבטחות ל"צמצום פערים", מנגנוני ליווי, מינהלות להתחדשות – הכול היה שם, על הנייר. אלא שבמבחן התוצאה – שוב, הקבוצות המוחלשות נותרו מאחור. שוב, הן אלו שמשלמות את המחיר.
חתמו על הסכמים – מבלי להבין את ההשלכות
בפרויקט בשכונת אזורים בנתניה, כמו גם בפרויקטים דומים בחדרה, רמלה, לוד, רחובות, באר שבע ואשקלון – מתקבלת תבנית זהה ומכאיבה: בעלי זכויות, רבים מהם מבוגרים, אנשים קשי יום, שאינם שולטים בשפה העברית, נדרשו לחתום על הסכמים משפטיים מחייבים מתוך אמונה עיוורת באנשי המקצוע ש”לכאורה” נבחרו על ידם, מבלי שניתנה להם ההזדמנות להבין את משמעותם המלאה.
במרבית המקרים, רק לאחר קבלת הודעות הפינוי התברר לרבים מהם, כי יידרשו לממן בעצמם את הפרשי שכר הדירה במשך תקופת הבנייה או כי הדירות שיועדו להם הן ה"דירות הכלואות": בתנאים נחותים, בכיווני אוויר מוגבלים ובמיקום פחות נגיש. לעיתים גם נדרשו לתשלום גבוה יותר אם ביקשו לשדרג לדירה שאינה “נחותה” – תשלומים והתחייבויות שאינם מתיישבים עם מצבם הכלכלי וזכויותיהם כבעלי הקרקע.
בפועל, מאות משפחות נותרו בתחושת הלם וחוסר אונים. ילדיהם, שלא נטלו חלק בהליך, נאלצים כעת להתמודד עם ההשלכות והתוצאות. כשפנו לגורמים הרשמיים – עו"ד הדיירים, היזם, המינהלת – נתקלו לעיתים בהתעלמות, ולעיתים בזלזול.
התקציבים קיימים – אבל לא מגיעים למי שזקוק להם באמת
ראוי להדגיש: ביחס ל-5 שכונות, אזורים, דורה, קרית נורדאו בנתניה, קרית משה ברחובות ורמת אליהו בראשון לציון, מדובר בפרויקטים שהתבססו על תקציבי מדינה ייעודיים, אשר נועדו בדיוק למצבים כאלה. הוזרמו כספים למימון ליווי מקצועי, חברתי, שמאי, יועץ משפטי ומנגנוני תיווך. אך מי שזקוק לליווי – הקשיש, אם חד הורית, הדייר נטול הידע בשפה – נותרים בפועל מאחור.
כך נוצר מצב אבסורדי: התשתית קיימת, אך המעטפת הקהילתית לא נבנית, כי הדיירים לא באמת הוכנסו לתוך חדרי ההחלטות. התקציב שירת את המערכת, אך לא את האנשים הפשוטים.
ודווקא בקריית משה – זה אפשרי
במתחם 5 בשכונת קריית משה ברחובות הוכיחו תושבי המקום, ובראשם בני הדור הצעיר, שאפשר אחרת.
שם, ההובלה באה מתוך הקהילה. בני הדור השני הבינו שזה לא רק פרויקט "פינוי ובינוי", אלא תהליך של התחדשות אנושית, לא רק עירונית. הם יזמו תהליך מיפוי צרכים מקיף, דרשו מעורבות בכל שלב, והשכילו לנסח הסכם אשר כלל מנגנונים פורצי דרך:
● מניעת דרישת תשלום הפרשי שכר דירה מהדיירים הוותיקים בתקופת הבנייה;
● מניעת הקצאת דירות תמורה נחותות;
● מימון יועץ חברתי עצמאי למיפוי הצרכים וליווי הדיירים לאורך התהליך;
● תקציב חברתי ייעודי בסך 2 מיליון שקל שנועד להבראת ההון האנושי ולחיזוק הרקמה החברתית של השכונה.
ההצלחה היחסית במתחם זה אינה מקרית – היא תוצאה של ניהול מבוסס שותפות, תכנון קהילתי, ומחויבות לערכים אנושיים של צדק חברתי ולא רק להתייעלות נדל"נית.
מסקנה ברורה: איפה שיש שותפות אמיתית – יש גם צדק
הדוגמה מקריית משה מוכיחה שאפשר אחרת. היא מלמדת שכשיש נציגות פעילה מתוך הקהילה, תכנון רגיש תרבותית, וליווי חברתי בלתי תלוי – תהליכים יכולים להיראות אחרת. הם יכולים לשרת את האדם, לא רק את המגדל וללא התערבות ותמיכה חיצונית או תקציבי ענק.
הגיעה העת שנפסיק למדוד הצלחת פרויקטים במספרים ובגרפים, ונשוב ונשאל: מי באמת נהנה מההתחדשות העירונית? האם היא משרתת את תושבי המקום, או את אלה שעומדים מחוץ לו?
אחריות ציבורית – לא ניהול משברים בדיעבד
אי אפשר להמשיך לדבר על הצלחה כל עוד ציבור שלם עומד בפני פינוי דירה בחוסר ידיעה וחוסר אונים – דווקא הציבור שהפרויקט נועד למענו – נותר מאחור, מדוכא, מנותק ומאוכזב ללא יכולת לעמוד בהתחייבויות לפינוי הדירה. קל להאשים את הדיירים. קל עוד יותר להאשים את ילדיהם. אבל האמת הקשה היא שכולנו אחראים: המדינה, העיריות, אנשי המקצוע ובעיקר – מי שקיבלו את המנדט להוביל את הפרויקטים הללו בשם קידמה וצדק חברתי ולא דאגו להקמת גוף פיקוח ובקרה שימנע מצבים אלו.
הציבור – ובעיקר הציבור המוחלש שהפך “טרף קל”– זכאי לראות תוצאות שמתכתבות עם ההבטחות ועם מציאות חייהם. חברה שלא שומרת על החלש, במיוחד כשהיא נוגעת בקורת הגג שלו, היא חברה שאין בה גבולות ואט אט מאבדת את לגיטימציית המוסר שלה מבפנים.
מזי טזזו מדינה היא עורכת דין המתמחה בתחום המקרקעין
