פרשנות
סמוטריץ' התנהל בחובבנות מול המורים, וגילה שהציבור איתם
המאבק של הסתדרות המורים על הקיצוץ הרוחבי בשכר חושף את מה שמשרד האוצר העדיף להצניע: משא ומתן חובבני, רשלנות ניהולית, החרגות תמוהות וחוסר הערכת עומק לסנטימנט הציבורי. המחיר ששילם הציבור: שיבושים ואובדן אמון. השגיאה החריפה ביותר של שר האוצר היתה הסכמתו להחריג מהקיצוץ מוסדות לימוד חרדיים
מאות אלפי הורים ותלמידים בישראל חוו אמש שיבושים קשים במערכת החינוך. המערכת נפתחה רק ב־10 בבוקר, אבל עד לרבע לשמונה ההורים חשבו כי הכיתות ייפתחו רק ב־11 עם סיכוי נמוך שהשביתה תתבטל לחלוטין. כל ההורים והילדים הללו הלכו לישון במוצאי שבת כשאין להם מושג איך בדיוק ייראה היום שלהם מחר. סביר להניח שמרבית ההורים בישראל שכחו שהם היו בסרט הזה רק שבוע קודם לכן. בשבוע שעבר ההורים קיבלו הודעה ביום שישי כי מתוכננת שביתה ליום ראשון. רק שעתיים לפני שבת הם קיבלו הודעה המבטלת את השביתה, ויכלו להזדרז ולבטל את ביטולי הפגישות והעבודות שהם תכננו ליום זה.
גם לאחר צו בית המשפט אתמול, דיווחו מוסדות חינוך בכל רחבי הארץ - בתי ספר יסודיים וכן גני ילדים - על כך שלא יפתחו את שעריהם היום לילדים מפאת חוסר באנשי צוות שהודיעו על היעדרות בשל מחלה, בזמן שנציגי המורים והאוצר ניסו להגיע להסכם במגעים שנמשכו לתוך שעות הערב. ניתן להניח שמרבית ההורים לא נחשפו לחילופי ההאשמות בין שר החינוך יואב קיש לשר האוצר בצלאל סמוטריץ'. רובם הביעו אמפתיה לדרישת המורים שלא ייפגעו בשכרם. המיעוט המתוחכם יותר כנראה היה מעודכן שמדובר במאבק שגרתי בין ארגון עובדים לבין משרד האוצר וכי הקיצוץ איננו ייחודי למורים.
עוד לפני שצוללים לפרטי הסכסוך בין האוצר לבין הסתדרות המורים, אפשר להגיד בביטחון מוחלט - ולזה יסכימו גם ההסתדרות וגם האוצר - מדובר בחילוקי דעות שלא היו אמורים להגיע בכלל לידיעתנו כאזרחים, ובוודאי לא להתגלגל לנשק יום הדין של "שביתה". השלווה היחסית שבה אנחנו מקבלים את השביתה המיותרת הזו מלמדת היטב כמה הנמכנו ציפיות מהמדינה. אבל אנו צריכים להזכיר לעצמנו שוב ושוב שמגיע לנו יותר.
חשבון פוליטי ואסטרטגי לגבי החינוך
המאבק הרשמי של הסתדרות המורים הוא סביב הקיצוץ במגזר הציבורי שעבר במסגרת תקציב 2025. מדובר בקיצוץ של 3.3% בשכר הבסיס בשמונת החודשים מאפריל ועד סוף שנת 2025, ובקיצוץ של 1.2% בשכר הבסיס של שנת 2026. הקיצוץ אושר בכנסת בשלוש קריאות בסוף מרץ, והחל ממשכורת אפריל. אנו מצפים שמאבקים על הוראות כתובות בחוק שעברו החלטות ממשלה, דיונים בוועדות בכנסת וחקיקה מלאה - לא יצוצו יום אחרי חקיקת החוק. יתרה מזו, החוק קובע בסעיף 9 כי "הסכום אשר לא שולם לעובד בשל הוראות חוק זה, לא ישולם להם אף לאחר תום התקופה שבה או בעדה הופחת".
אם כך, יכול הקורא לשאול את עצמו מה הסתדרות המורים רוצה. התשובה היא שלמשרד האוצר לא היה אכפת איך עושים את קיצוץ השכר, לא אכפת לו לרכז את הקיצוץ בחודשים נוחים, לא אכפת לו לדחות העלאות שכר צפויות, העיקר שבסוף יתקבלו אותם כ־5 מיליארד שקל חד־פעמיים משכר העובדים במגזר הציבורי. ולכן, האוצר נכנס למשא ומתן עם ארגוני עובדים רבים, בראשם ההסתדרות, והוא בנה לכל אחד חבילה נוחה — חבילה שמאפשרת להקל על קליטת הקיצוץ. ואכן, החוק קובע כי מי שהגיע להסכמה אחרת עם האוצר, במסגרת "הסכם קיבוצי", יופחת לו משכרו לפי ההסכם הקיבוצי ולא לפי הקיצוץ של 3.3% לשנת 2025 ו־1.2% לשנת 2026.
הסתדרות המורים בראשות יפה בן דויד ואגף הממונה על השכר בהובלת אפי מלכין בחרו שלא להגיע להסכמות אחד עם השני. חשוב להבין כי מדובר בבחירה הדדית. כל אחד מהצדדים עושה חשבון פוליטי ואסטרטגי האם כדאי לו להגיע להסכמה או לא. לטובת מי הזמן עובד? האם לצד השני יהיה אומץ להיכנס לשביתה או להמשיך בשביתה? כעת, במבחן התוצאה, קל לומר שמשרד האוצר טעה בחישוב שלו. הוא העריך כי הסתדרות המורים תתיישר בסופו של דבר, ותבין כי הקיצוצים הם רוחביים, לא ניתן לחמוק מהם, וכי הזמן הנכון להעלות טענות אחרות יהיה בהמשך.
ההערכה של משרד האוצר היתה שגויה, בעיקר בגלל שהם לא העריכו נכונה את הסנטימנט הציבורי - את העובדה שהציבור כה זועם על הממשלה כך שהסתדרות המורים לא תצטרך לעמול קשה בכדי להצביע על כשלים אחרים של הממשלה ובכך להצדיק את השביתה. אמש יפה בן דויד הוציאה הודעה לתקשורת ובה היא אומרת כי "מאבק הסתדרות המורים זוכה לגיבוי מהציבור", והיא צודקת. הציבור הרחב, גם עובדי המגזר הציבורי שבו שחוו בעצמם את הקיצוץ, הזדהה עם מאבק המורים. כי כשהממשלה סובלת מחוסר אמון קיצוני, ומעדיפה במודע אזרחים שמצביעים למפלגות הקואליציה - אז הציבור יתמוך במי שמתנגד למהלכיה.
בהקשר הזה, השגיאה החריפה ביותר של סמוטריץ' ושל הממשלה כולה היתה ההסכמה לבצע תיקון מיוחד בשביל מוסדות הפטור החרדיים. במהלך הדיונים על "חוק הפחתת השכר במגזר הציבורי", ביקש יו"ר הוועדה ישראל אייכלר להכניס תיקון כי "מוסד חינוך שהממשלה משתתפת בתקציבו, אך סכום השתתפות הממשלה הוא פחות מ־40% מתקציבו" לא יהיה חייב בקיצוץ הרוחבי. התיקון נועד בשביל לפטור את מוסדות הפטור החרדיים מהשתתפות יחסית בקיצוץ. לולא התיקון היו מקצצים להם 3.3% מתוך ה־40% ולא מתוך כל השכר שלהם. מדובר בתיקון זניח מבחינה תקציבית, אבל הוא כמובן מקומם מאוד מבחינה ערכית.
מעבר לסוגיה הערכית - ההתנהלות של הממשלה ושל האוצר בסוגיה הזו היתה חובבנית. הרי שר האוצר סמוטריץ' מבין היטב את החשיבות של לא להחריג שום קבוצה מהקיצוץ הרוחבי, ומודע היטב שהוא לא סגור עם הסתדרות המורים. אז כיצד הוא מסוגל לאפשר "מעין החרגה" דווקא בתחום החינוך? ואכן, ההחרגה הזו של מוסדות הפטור היתה דלק מרכזי במסע הלגיטימציה לשביתה של בן דויד. זו דוגמה נוספת לכך שסמוטריץ' זכאי לביקורת גם על התנהלותו האסטרטגית והניהולית ולא רק על מדיניותו הכלכלית.
המחלוקת על הסופ"שים הארוכים
בן דויד יודעת היטב כי היא לא תוחרג מהקיצוץ, וזו גם לא דרישתה העיקרית. בן דויד שמה את הקיצוץ בחזית המאבק מכיוון שהוא קליט מבחינה ציבורית, אך מה שמפריע לה במיוחד אלו ימי החופש שניתנו להסתדרות. מדובר על שמונה סופ"שים ארוכים שהוסכם עליהם בהסכם המסגרת שנחתם בנובמבר 2024, יחד עם ההסכמות בנוגע לאופי הקיצוץ הרוחבי שיוטל ב־2025. הסתדרות המורים טוענת: אם נתתם להסתדרות ימי חופשה, גם אנחנו רוצים, ואם לא נקבל, זו אפליה לרעה.
מנגד, במשרד האוצר אומרים כי ההסכמה על הסופ"שים הארוכים "נעשתה במנותק מההסכם על הפחתת השכר.. והיינו מוכנים להם גם ללא קיצוץ השכר של חוק ההפחתות''. עם זאת, יש להודות כי ההסתדרות מצהירה באתר האינטרנט שלה כי הסופש"ים הארוכים הם חלק מההסכמות של תקציב 2025.
כך או כך, הטענה המהותית של משרד האוצר היא כי זה בלתי אפשרי לתת למורים עוד ימי חופשה, שהרי כל ימי החופשה שניתנו במסגרת הסופ"שים הארוכים, ניתנו בימים בהם אין לימודים, והמורים כבר כיום לא עובדים בימים אלו. באופן בסיסי יותר טוענים באוצר, כי כל הסופ"שים הארוכים ניתנו בכדי לגשר על הפער העצום בין ימי החופש של המורים לבין יתר העובדים במשק, ולכן הבקשה לקבל עוד ימי חופש איננה סבירה. בנוסף, מציינים באוצר כי הסופ"שים הארוכים ניתנו לפחות מחצי מכלל העובדים בשירות המדינה, ועובדים עם מאפיינים דומים למורים (כמו סייעות) לא קיבלו בכלל את הסופ"שים הארוכים.
עם זאת, הוויכוח על החופשות, ועל כך שמגיע להסתדרות המורים משהו כי נתנו להסתדרות הכללית משהו, הוא ויכוח לגטימי ושגרתי, ובית הדין לעבודה אכן הדגיש שהמו"מ צריך להתקיים סביבו. אבל גם ויכוח לגיטימי כזה, שכל פרטיו היו ידועים כבר לפני כחצי שנה, הוא ויכוח שיכול להיפתר בכמה שעות, ואכן, ההערכה באוצר שהוא יסתיים בזמן קצר למדי.
אנו לא יודעים מה יהיו פרטי ההסכם הסופי, אבל יודעים בהחלט שלא יהיה שם משהו שלא היה ניתן להגיע אליו לפני מספר שבועות, ומבלי שנשמע עליו.
