דווקא עכשיו: למה חייבים לתמוך בתעשייה הישראלית
בעידן של דה-לגיטימציה, שיבושי סחר והיצף זול לטווח קצר, הייצור המקומי הוא לא סיסמה פטריוטית אלא אסטרטגיית ביטחון לאומי וכלכלי
ימים לא פשוטים להיות ישראלי. גל של לחץ בינלאומי, שניזון גם מקמפיין שקרי על ״הרעבה בעזה״, מפיץ כלפי חוץ דימוי מעוות שמחלחל לאווירת חרם. בשבועות האחרונים נרשמו מקרים של ביטול הופעות, סילוק ישראלים מעסקים בחו״ל ואף קשיים נקודתיים לעגינת כלי שיט עם נוסעים ישראלים. ברקע מרחפים איומים מדיניים וכלכליים עד כדי אמברגו נשק מצד מדינות שהיו עד לא מזמן ידידות. בתוך הסביבה הזו, השאלה אינה אם לתמוך בתעשייה הישראלית, אלא איך, כמה ומהר.
המציאות הגלובלית אינה מרגיעה. שבירת שרשראות האספקה הבינלאומיות בעקבות מלחמות ואירועים בלתי צפויים, פגיעה בנתיבי השיט על-ידי החות׳ים הפכה זמני אספקה, עלויות ביטוח ויתירות לבלתי צפויים. כאשר מכולה אחת יכולה להיתקע שבועות, ה״זול״ שמגיע מעבר לים הופך ליקר ומסוכן. ייצור קרוב לשוק, בפיקוח רגולטורי ובסטנדרטים ישראליים, מונע עצירות באתרי בנייה, מצמצם כשלי תיאום ומגן על לוחות זמנים. זו לא נוסטלגיה לתעשייה של פעם, זו הנדסת סיכון מודרנית.
במקביל, העולם זז. מדינות רבות מאמצות מגמות של מעבר מייצור מרוחק לייצור מקומי או אזורי. המניע כפול: ביטחון כלכלי-אסטרטגי וקיצור ״זמן לשוק״. ישראל איננה יכולה להרשות לעצמה להישאר בקצה שרשרת גלובלית מתערערת. כל שקל שמנותב לחיזוק שרשרת הערך המקומית מגדיל את מכפיל החוסן, משמר ידע הנדסי ומוליד חדשנות שתורמת גם לענפים אחרים.
ענף האלומיניום מחדד את המצב: אחרי חקירה הוחלט על ערובה זמנית נגד היצף לפרופילים ומוטות מסין, אך היישום נדחה. כושר הייצור המקומי עבר את ה 100 אלף טון, בעוד הביקוש טרום המלחמה היה 80-90 אלף. יש שישה יצרנים מקומיים וייבוא ממדינות אחרות שאינו כפוף להיטל. מה שמוצג כעידוד ״תחרות״ הוא למעשה היצף שמכרסם בשוליים וסוגר קווי ייצור. כשקו נסגר, הלקוחות הופכים שבויים של ספקים בודדים מעבר לים וכשתהיה תלות המחיר יעלה. כך קרה אחרי סגירת מפעל פניציה, כשהמחיר למטר זכוכית עלה.
חשוב להזכיר: צוואר הבקבוק המרכזי בבנייה איננו מחסור בחומר, אלא מחסור בעובדים מיומנים. לכן עיקוב בהטלת הטל היצף, אינו פותר את הבעיה האמיתית. הוא לכל היותר מספק אשליה של זול לטווח קצר, שמסתיים ביוקר וחשיפה לסיכון. לעומת זאת, שמירה על ייצור מקומי חזק, מעגנת יכולת יצרנית גם בעת חירום, מבטיחה עקיבות יצורית ומקטינה את טביעת הפחמן בזכות שרשרת לוגיסטית קצרה יותר.
התעשייה היא גם חברתית: מפעלים הם בתי-ספר לפריון שמעסיקים, מכשירים ומקדמים מוביליות, במיוחד בפריפריה. הם מצמיחים דור טכנאים ומהנדסים שיפתחו פתרונות בייצור מתקדם, בחקלאות חכמה ובביטחון; וכשהיצירתיות, הטכנולוגיה והייצור שלובים, נוצרים אדוות שמאיצות חדשנות ישראלית.
ומה עם המחיר לצרכן? היטל היצף בשוק האלומיניום לא מאפשר עליות מחיר. כי כושר הייצור המקומי גבוה מהביקוש ובנוסף יש יבוא זול ממדינות נוספות כך שמתקיימת תחרות אמיתית ובריאה, ולכן המחירים יישארו מרוסנים. ההיטל אינו פרס לתעשייה, הוא מנגנון שמאזן מגרש משחקים עקום. הוא ההבדל בין תחרות שמביאה יעילות ואיכות לבין תחרות מדומה שמחסלת יכולות לאומיות.
מה צריך לעשות עכשיו: להחיל מיד את הערובה הזמנית בענף האלומיניום שנפגע, להנהיג רכש מקומי חכם בפרויקטים ציבוריים לפי מדדי איכות, אמינות ולוחות זמנים ולא ״בכל מחיר״, לתעדף הכשרות וקליטת עובדים כי הפער הוא ידיים מיומנות ולא חומר גלם, לפתוח מסלולי מימון לשדרוג קווי ייצור, טכנולוגיות מתקדמות, דיגיטציה והתייעלות אנרגטית, ולגוון מקורות ייבוא הוגנים לצד ייצור מקומי כי יתירות היא בסיס לניהול סיכונים.
מול חרמות ודה-לגיטימציה, תמיכה בתעשייה הישראלית היא חוסן ואחריות; מול שיבושי סחר היא מפחיתה סיכון; מול היצף זול היא ביטוח מפני תלות בספקים זרים שעלולים להפוך עוינים. זה מבחן מנהיגותי.
השקעה ביכולות מייצרת ביטחון, פרנסה וגאווה אזרחית לשנים קדימה. דווקא עכשיו צריך לומר בקול ברור: תוצרת ישראלית היא אינטרס לאומי, לא כי היא ״שלנו״ אלא כי היא נכונה.
צורי דבוש הוא יושב ראש חברת 'קליל'
