פרשנות
מפרויקט הגרעין ועד עתיד חמינאי: 6 שאלות על המלחמה באיראן
צה"ל הפגין יכולות-על באיראן, ואולם למרות ההצלחה במכת הפתיחה - המשך המלחמה עדיין לוט בערפל
מכת הפתיחה של ישראל על איראן היתה מזהירה. צה"ל הפגין יכולות-על של ההון האנושי המבצעי האיכותי ביותר שלו. אבל החשבון לא איחר להגיע בדמותם של מאות טילים בליסטיים שזורעים כאן מוות והרס. המחיר מעיב על ההצלחה, ומעיבה עליה עוד שאלה: לא באמת ברורה מהות ההצלחה שכה מילאה את ליבנו גאווה והתרוממות רוח. מה באמת השגנו ואיך זה ייגמר. והשאלה הזו הייתה במוקדי הדיונים באולפנים הפתוחים בערוצים השונים. היא ועוד כמה.
1. האם עיכבנו או האצנו את פרויקט הגרעין האיראני?
לישראל לבדה, ללא התערבות משמעותית של ארה"ב, אין אפשרות אמיתית לחסל לחלוטין את השאיפה והמרוץ האיראניים לפצצה. ולכן, צריך לראות האם גרמנו לעיכוב משמעותי של פרויקט הגרעין או דווקא להיפך - האצנו אותו אל הפצצה. עבור המשטר האיראני, התקיפה היא לא רק פגיעה תדמיתית קשה, אלא גם הוכחה לצדקת התחמשותו בנשק גרעיני. התמריץ הכפול הזה רק יאיץ את ההעשרה להנשקה. גם אהוד ברק פסימי. לדעתו, אפילו פגיעה משמעותית בנתנז ופורדו לא יעכבו את פרויקט הגרעין מעבר לשבועות בודדים.
2. מה יקרה עם האמריקאים?
מסתבר שיש אלף גוונים של שיתוף פעולה. פעולה עצמאית או משולבת; שיתוף בהגנה בלבד ולא בהתקפה; שיתוף פעולה בהונאה ויצירת ההפתעה. התגובה האמריקאית עברה סוג של אבולוציה מההכרזה של מרק רוביו בפתיחת האירוע על ״הפעולה החד-צדדית של ישראל״ ועד לתגובות המאוחרות שחיבקו את ישראל. וזה מוביל לשאלה מה ייעשו האמריקאים. האם אנחנו עבורם רק נבוט במשא ומתן או שסייענו להם להתפכח מהתקווה שהאיראנים יוותרו על ההעשרה. טראמפ, בשיחה עם ברק רביד, נוטה לעמדה שהפעולה הישראלית רק תחזק אותו במשא ומתן. ומנגד, יש גם המצב שהנבוט ימשיך לפעול לבדו. וכן, חשוב לזכור – חיסול איום הגרעין בדרך צבאית הוא רק בהישג ידם של האמריקאים.
3. האם המחוסלים יוחלפו מהר?
כמובן שהתבשמנו ושמחנו בחיסולם של בכירי המנוולים, בשלב זה מפקדי צבא, משמרות המהפכה ומדעני גרעין. ושוב עולה השאלה: האם האנשים האלה הם ברי תחליף או שמדובר במסה מצטברת של ניסיון ומקצוענות שירדה אלי קבר וייקח זמן רב עד שיימצאו ויוכשרו מחליפים ראויים. הדרג המדיני, כהני הדת ובראשם המנהיג העליון חמינאי, נותרו בינתיים מחוץ לכוונות תרתי משמע. והשאלה הבאה היא האם גם יומם יגיע.
4. האם ניגרר לתרחיש של הסלמה?
״אין מלחמות חינם״, שפך נתניהו מים צוננים על האופוריה של היום הראשון. לאיראנים אלפי טילים בליסטיים שמהווים איום קיומי. אולי פחות מהנשק הגרעיני, אבל זמין וקיים וכבר מגיע אלינו. לישראל כמה סוגי תגובה: מערך הגנה אווירית רב שכבתית, סיוע אמריקאי ובינלאומי, משמעת אזרחית. וגם - העלאת דרגת התגובה והחמרתה לכיוונים שכרגע לא טופלו: אולי פגיעה במנהיגים, ובעיקר פגיעה בתשתיות אסטרטגיות, בעיקר גז ונפט. תרחיש ההסלמה ההדדית וההדרגתית ברמות הפגיעה עובר בתחנות שמאפשר לרדת בכל אחת מהן כדי שלא להגיע לחורבן הדדי.
5. האם הפעם נקבל גם מנהיגות מדינית?
מכת פתיחה, מוצלחת ככל שתהיה, היא רק פתיחה. לכל פתיחה יש המשך וסיום ובאלה אנחנו פחות מצטיינים. מכת הפתיחה מחדדת, מול מחדל ה-7 באוקטובר, את השאלה הגדולה איך זה שאנחנו כאלה טובים ביוזמות התקפיות וכאלה גרועים בשגרה הגנתית. ועוד לקח שכדאי לאמץ מעזה – האם שוב אין לנו תרחיש לסיום המלחמה? האם למחירים שאנחנו מתחילים לשלם בטילים שנוחתים כאן, שוב לא תהיה תוחלת? האם נישאר רק עם האופוריה של מכת הפתיחה? לתחנת הסיום, בין אם השמדת הגרעין האיראני ובין אם בהסכם, נגיע רק עם האמריקאים. ואולי בהצטרפות לציר אזורי מתון שעל הדרך תסגור גם את האירוע בעזה ותחזיר את החטופים. כדי לחבר את הנקודות האלה אנו זקוקים להנהגה מדינית. לתעוזת שליחת חיל האוויר לאיראן יש בהחלט מקום, אבל היא לא תחליף לתעוזה מדינית.
6. האם נתניהו יחזור בסוף לאויב הפנימי?
הצלחת התקיפה גרמה לדוברים רבים להתרפק על האחדות האבודה, על הנוסחה לפיה כשאנחנו ביחד אנחנו מנצחים וכשאנחנו קרועים אנחנו חוטפים. הרומנטיקה הפליגה רחוק יותר: נזנח את ההפיכה המשטרית ונלך בהסכמה לבחירות. והשאלה היא האם נתניהו ימנף לטובתו את המבצע או יחזור לאזור הנוחות המוכר שלו - שיסוי נגד הדיפ סטייט, השמאלנים, מערכת המשפט והערבים. בקמפיינים תמיד משתלם ללכת על השלילי, זה כלל הברזל שמנחה את נתניהו מאז שנקשר למורו ורבו היועץ ארתור פינקלשטיין. אם לא יוכל לתרגם את איראן לנכס אלקטורלי, אם לא יוכל להוכיח ולשכנע שחיסל את הגרעין האיראני, הוא יחזור לאופציית השיסוי שתמיד עבדה עבורו.
