ההפתעה הבאה לא תגיע מעזה
אחרי חודשים ארוכים של חרדה, אובדן והמתנה – החטופים חוזרים, היריות שוככות, ורגע אחד של שקט מאפשר לנו לנשום. אבל זה גם הרגע המסוכן ביותר: הרגע שבו קל מדי לרצות “לחזור לשגרה”.
המלחמה הזו חשפה את עומק השבר לא רק בביטחון – אלא בכל מה שמתחתיו. גילינו מדינה שאין לה חוסן אזרחי. שירות ציבורי מותש, כלכלה שמבוססת על ייעוץ חיצוני, עובדים שחוקים, תעשייה וחקלאות מתכווצות, ומדיניות שמודדת אחריות לפי כמה היא לא משקיעה.
עכשיו, כשהאבק שוקע והעיניים חוזרות פנימה, צריך לשנס מותניים - לא כדי לשקם, אלא כדי לתקן.
מה באמת קרס
המלחמה חשפה את האמת: מדינה שמפריטה את עצמה מאבדת את עצמה.
במשך שנים ניהלה ישראל את עצמה כמו עסק - עם יעדים תקציביים במקום מטרות חברתיות, עם יועצים במקום עובדי ציבור, עם מצגות במקום תכנון.
כל רפורמה דיברה על “התייעלות”, וכל התייעלות פירושה היה לעשות פחות. כך נוצר מצב שבו משרדי הממשלה הפסיקו להיות מרכזי ידע וביצוע, והפכו למשרדי תיווך בין השוק לציבור.
השירות הציבורי נשחק עד דק. השכר נמוך מדי בהשוואה למגזר הפרטי וחוסר הגיבוי ואף ההתרסה מצד הדרג הפוליטי הרחיקו כוח אדם איכותי. במקום תכנון ארוך טווח - ניהול יום-יומי של משברים. במקום אחריות לאומית - ניהול תקציבי של קבלנים ועמותות.
גם בשוק העבודה נבנתה אשליה דומה. הישראלים עובדים הכי הרבה בעולם, אך רמת החיים נשחקת. הפריון תקוע, הפערים גדלים, ושבוע העבודה הישראלי - הארוך בעולם המפותח - גובה מחיר בריאותי וחברתי עצום. עבודה מרובה הפכה למדד נאמנות, לא למדד יעילות.
במקביל, המדיניות הפיסקלית התכווצה עד קיפאון. במקום לראות בהוצאה הציבורית מנוע לצמיחה, הפכנו אותה למילת גנאי. "גירעון" הפך לשטן הכלכלי, ו"התייעלות" לסמל המוסר הלאומי. כך מצטמצמת מדינה בלי להרגיש שהיא נעלמת.
הקונספציה הכלכלית
כמו במלחמה, גם כאן הייתה קונספציה. לא ביטחונית – אלא כלכלית. היא נשענה על חמישה מיתוסים שהפכו לדת אזרחית:
1. השוק יודע לבד. הוא לא יודע. הוא יודע למקסם רווח, לא לבנות חברה. שוק חופשי בלי מדיניות ציבורית יוצר תלות, לא חירות - תלות ביבוא, ביועצים, ובפתרונות חוץ-מדינתיים לכל בעיה.
2. אסור להגדיל את ההוצאה הציבורית. ישראל לא ענייה - היא בוחרת לא להשקיע בעצמה. כל מדינה שהשכילה להשקיע באזרחיה, בתעשייה, בחקלאות ובשירותים האזרחיים - צמחה מהר יותר, התחזקה חברתית, והייתה מוכנה טוב יותר למשברים.
3. עובדים יותר = מתקדמים יותר. בישראל עובדים הכי הרבה שעו בעולם המפותח - אבל פריון העבודה נמוך, השחיקה עצומה והבריאות מתדרדרת. קיצור שבוע העבודה והוספת ימי חופשה אינם גחמה חברתית, אלא מדיניות כלכלית נבונה.
4. המדינה לא צריכה להתערב. בפועל, מדינות מצליחות הן אלה שמעורבות באופן חכם: מתכננות, משקיעות, מגינות על עובדים ומקדמות חדשנות. ישראל, לעומתן, ויתרה על עצמה בשם "השוק".
5. השירות הציבורי הוא בזבוז. ההפך הוא הנכון. כל שקל שמושקע ברופא, במורה או בעובדת רווחה מחזק את החברה ומגדיל את התפוקה לטווח הארוך. שירות ציבורי חזק הוא תנאי למדינה מתפקדת.
ישראל שלאחר המלחמה
אם לא נתקן את ישראל עכשיו, ההפתעה הבאה לא תגיע מעזה. היא תגיע מבפנים - מקריסה של מערכות שלא מסוגלות עוד לשאת את העומס.
“היום שאחרי” איננו רק מונח מדיני; הוא אתגר כלכלי, מוסרי ותרבותי. הוא המבחן אם נמשיך להאמין בקונספציות ישנות - או נתחיל לחשוב אחרת.
כדי לתקן, צריך לשנות סדרי עדיפויות:
להחזיר את האחריות למדינה. להפסיק להוציא למכרז את החשיבה ואת הביצוע. לחזק את השירות הציבורי, לשלם שכר הוגן ולבנות מומחיות פנימית.
להשקיע באדם העובד. לקצר את שבוע העבודה, להבטיח שכר הוגן, לחזק את ארגוני העובדים ואת זכויות העובדים.
לשנות את כללי התקציב. לאפשר למדינה להשקיע באזרחים ובתשתיות בלי פחד מהדמון הפיסקלי.
לפתח תעשייה וחקלאות ויכולות ייצור מקומיות. ביטחון לאומי מתחיל ביכולת לייצר מזון, מוצרי יסוד ואנרגיה - לא רק טכנולוגיה צבאית.
להגדיר מחדש הצלחה. לא בצמיחה עיוורת נמדדת מדינה, אלא באמון, בשירותים, בפריון עבודה ובאיכות החיים של כל אזרחיה.
זה הזמן להפסיק לחשוב כמו מנהלי שוק, ולהתחיל לחשוב כמו בוני חברה.
אם לא ננצל את הרגע הזה לרענון מחשבה, נופתע שוב - רק שהפעם, לא יהיה את מי להאשים. כי מדינה שלא לומדת להטיל ספק בקונספציות שלה, לא צריכה אויבים מבחוץ כדי להתרסק.
עמית בן-צור הוא מנכ"ל מכון המחקר והמדיניות פורום ארלוזורוב
