מהפכת מפרץ חיפה לא תקרה בלי מהפכה במיסים
המדינה מבקשת להפוך את מפרץ חיפה למוקד של תעשיות ידע וניקיון סביבתי, אך מתעלמת מהעיקרון הפשוט: חזון לאומי לא יכול להתקיים עם מדיניות מס של אתמול
מפרץ חיפה ניצב על סף אחת המהפכות הגדולות שידעה ישראל. החלטת ממשלה 1231 מגדירה יעד לאומי מרשים: פינוי התעשייה הפטרוכימית המזהמת, טיהור הקרקע והקמת מתחמי חדשנות וטכנולוגיה מתקדמת. מדובר בחזון שאמור לשנות את פני הצפון, לחזק את הכלכלה המקומית ולהחזיר לחיפה את מעמדה כמוקד תעשייה וידע מוביל.
אלא שבעוד הממשלה מדברת על חזון, הכלים הפיסקליים שמלווים אותו נותרו תקועים בעידן אחר. המדינה מטילה על הצפון את הנטל הכבד של שינוי תעשייתי ואורבני עמוק, אך מונעת ממנו את התמריצים החיוניים להצלחתו. כך נוצר פער מסוכן בין רטוריקה לאומית לבין מדיניות מיסוי בעייתית.
בעבודתי, אני רואה מקרוב כיצד הפער הזה משפיע על החלטות השקעה. חברות בינלאומיות כמו Nvidia, הבוחנות הרחבת פעילות בישראל, מבינות היטב את חשיבותם של תמריצים ברורים ויציבים, ומצפות לוודאות מאת הרשויות.
חוק עידוד השקעות הון לא עודכן למציאות
חוק עידוד השקעות הון, שנועד לעודד פעילות עסקית באזורים בעלי עדיפות לאומית, מבוסס עדיין על תפיסה גיאוגרפית של מרחק מהמרכז. הוא מחלק את המדינה לאזורי עדיפות א׳, ב׳ ו"אזור אחר". למרות שמפרץ חיפה הוגדר בהחלטת ממשלה כאזור השקעה אסטרטגי, חיפה עצמה מסווגת כ"אזור אחר" - קטגוריה שאינה מזכה בהטבות מס משמעותיות.
המשמעות ברורה: פרויקטים טכנולוגיים במפרץ חיפה, לרבות מתחמי תעשיית ידע או מיזמים של חדשנות ירוקה, אינם נהנים מהטבות מס של אזור עדיפות א׳, כמו פטור ממס חברות לעשר שנים. כך נוצר עיוות שבו עיר מרכזית נדרשת לשאת בנטל הפינוי והשיקום הסביבתי, אך אינה מקבלת את התמיכה המיסויית הדרושה כדי להצדיק את ההשקעה.
מדיניות כלכלית מודרנית חייבת לזהות אזורי עדיפות לא רק לפי מרחק מתל אביב, אלא לפי תרומתם האסטרטגית למשק. בדיוק כפי שבאר שבע נהנתה מתמריצים שאפשרו את צמיחת פארק ההייטק שלה, כך גם מפרץ חיפה חייב לקבל מעמד של “אזור השקעה מיוחד” בחוק עידוד השקעות הון.
עיוות המס האישי שמחליש את הצפון
הפער אינו מסתיים ברמת החברות. סעיף 11 לפקודת מס הכנסה מעניק זיכוי ממס לתושבי יישובים קטנים בפריפריה, אך אינו חל על ערים גדולות. כך נוצר מצב שבו עכו, המרוחקת דקות ספורות מחיפה, נהנית מזיכוי מס של כשבעה אחוזים מהכנסה, ואילו תושבי חיפה משלמים מס מלא.
התוצאה היא עיוות חברתי וכלכלי. עובדי הייטק ומומחי ידע מעדיפים לגור ביישובים סמוכים כדי ליהנות מההטבה, בעוד שהם עובדים בפועל בחיפה. כך נוצרה “פריפריאליות מדומה”: העיר נושאת את הנטל של פיתוח אזורי, אך מאבדת את בסיס המס שלה ואת כוח האדם החזק שנדרש להצלחתה.
אם המטרה של המדינה היא לחזק את מטרופולין הצפון, יש להפסיק להעניש ערים גדולות רק משום שהן חורגות מהמגבלות הדמוגרפיות הישנות של החוק. תמריץ מס חדש לתושבי חיפה, בדמות “זיכוי אסטרטגי” של עשרה עד שנים עשר אחוזים לעובדים בתחומי טכנולוגיה, מחקר ותעשייה נקייה, הוא כלי חיוני לשיקום המעמד העירוני והכלכלי של האזור.
שינוי תפיסתי נדרש
המהפכה שממשלת ישראל מבקשת להוביל במפרץ חיפה לא יכולה להתקיים עם כללי מס שנכתבו למציאות של קום המדינה. יש צורך להגדיר את מפרץ חיפה כאזור השקעה לאומי בעל חשיבות אסטרטגית, להעניק לו את אותן הטבות שניתנות לפריפריה גיאוגרפית, ולתמרץ תושבים וחברות כאחד להשתתף בשינוי.
מדיניות מס אינה רק שורה בתקציב, היא אמירה כלכלית וחברתית. כשהמדינה משדרת כי אזור חשוב לה, עליה לבטא זאת לא רק בהצהרות אלא גם בחקיקה. מפרץ חיפה הוא לא רק פרויקט תכנוני; הוא הזדמנות לעצב מחדש את הכלכלה הישראלית.
חזון לאומי חייב להישען על מדיניות מס עדכנית והוגנת. כל עוד המדינה תמשיך להפעיל כללי מיסוי שנכתבו למציאות של אתמול, הצפון יישאר מאחור. רק עדכון אמיץ של חוקי המס, המכיר בתפקידו האסטרטגי של מפרץ חיפה ובפוטנציאל האנושי והכלכלי הגלום בו, יוכל להפוך את אזור המפרץ ממוקד הזנחה למנוע צמיחה אמיתי, כזה שמוביל את ישראל לעידן חדש של כלכלה חכמה, חדשנות וסביבת חיים ראויה.
עו"ד ליאורה ביין-אלון היא שותפה מייסדת במשרד עו"ד פרופ' ביין ושות' ומומחית לדיני מסים
