המחיר הכלכלי של טראומה לאומית: למה אי-השקעה במטפלים עלולה לעלות לנו הון?
מאז ה-7 באוקטובר, ישראל מתמודדת עם טראומה לאומית מתמשכת - פצע נפשי וחברתי עמוק החודר לכל שכבות החברה. האירועים הקשים של אותה שבת לא רק גזלו חיים, אלא גם ערערו את תחושת הביטחון והשליטה, את האמון במערכות המדינה, ואת היכולת לשוב לשגרה. המלחמה המתמשכת ורבת החזיתות שבאה בעקבותיו, גם היא השאירה חותם בנפשות רבות. אך בעוד השיח הציבורי מתמקד בעיקר בצרכים הביטחוניים ובפוליטיקה, נדמה כי הפגיעה הנפשית, זו המכרסמת בשקט, נותרת משנית, שלא לומר בשוליים.
מסקר שביצענו בחברת טבע עולה כי כמחצית מהישראלים מדווחים על הרעה במצבם הנפשי מאז תחילת המלחמה. במקביל, 88% מהמטפלים בטראומה חווים מצוקה בעצמם, ומחציתם נאלצים לדחות מטופלים חדשים בשל עומס כבד. מדובר בצוואר בקבוק מסוכן: הביקוש לטיפול מזנק, אך ההיצע נשחק. זהו לא רק אתגר חברתי אלא גם פצצה כלכלית מתקתקת.
הפסיכיאטריה הציבורית בישראל, שכבר לפני המלחמה התריעה על מחסור חמור בכוח אדם ומשאבים, ניצבת היום בפני משבר חסר תקדים. מטפלים שחוקים אינם מסוגלים להעניק טיפול רציף, והיעדר טיפול בזמן עשוי להוביל לאשפוזים ממושכים, לבעיות רפואיות נלוות ולעלויות גבוהות בהרבה למערכת הבריאות.
כל יום שבו אדם נותר ללא טיפול הוא הפסד משולש: גם פגיעה בבריאותו הנפשית והגופנית של הפרט, גם הכבדה משמעותית על בני המשפחה המטפלים בו, וגם פגיעה כלכלית בעקבות כך במשק.
השלכות הפוסט-טראומה אינן מסתכמות בכאב אישי. הן מייצרות אדוות במעגלים המשפחתיים, במקומות העבודה, במערכות החינוך, בשירותי הרווחה ובמערכת הבריאות. עובדים שאינם מתפקדים בשל חרדה או דיכאון מביאים לירידה בפריון, לעלייה בהיעדרויות ולפגיעה באיכות השירות. ילדים החווים מצוקה נפשית מתקשים ללמוד ולהתפתח, מה שעשוי להוביל לפערים עתידיים במערכת החינוך הגבוהה ובשוק העבודה. כאשר המטפלים עצמם קורסים תחת העומס - אין מי שיעמוד בפרץ.
המטפלים - פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, פסיכיאטרים - הם עמוד השדרה של החוסן הלאומי ותקוות ההחלמה הלאומית. עם זאת, הם עצמם מצויים במצוקה עמוקה: עומס רגשי, שחיקה ותגובות טראומטיות משניות. כאשר מטפל "שורד" אך אינו מתפקד במיטבו, הוא אינו יכול להעניק טיפול איכותי. כאשר אלפי מטפלים נאלצים לדחות פניות - כולנו כחברה משלמים ונשלם על כך. במונחים כלכליים, מדובר בכשל שוק קלאסי: ביקוש עצום לשירות חיוני, מול היצע דל שאין השקעה מספקת להרחיבו.
מתוך הבנה עמוקה של גודל האתגר, הקמנו בטבע את תכנית "מטפלים בנפש"- שכוללת מערך הכשרה ארצי לאלפי מטפלים ייעודיים בטראומה ומפיצי חוסן. מטרתנו הייתה להקים תשתית של ידע, שתתרום לחוסן החברתי וליציבות הכלכלית של ישראל בטווח הארוך. כי אם בעבר השקעה בבריאות הנפש נראתה כצעד חברתי, היום ברור שהיא צעד אסטרטגי.
המדינה חייבת לאמץ גישה דומה: לתקצב הכשרות לטיפול בטראומה, להקים מערך תמיכה רגשי למטפלים עצמם, לעגן רגולציה שתגביר את הנגישות לטיפול להשקיע בטכנולוגיות תומכות ובעיקר- להכיר בכך שחוסן נפשי הוא בסיס לחוסן הלאומי.
חוסן נפשי הוא לא רק מונח פסיכולוגי - הוא יסוד הכרחי בתשתית הכלכלית של מדינה וקל וחומר במדינה רוויית איומים כמו ישראל. מדינה שבה האזרחים מסוגלים להתמודד עם מצבי לחץ, להסתגל לשינויים ולשוב לתפקוד במהירות, היא מדינה שמפחיתה סיכונים כלכליים, מונעת קריסות מערכתיות ומייצרת יתרון תחרותי. השקעה בחוסן נפשי היא השקעה בפריון, ביציבות וביכולת להתאושש ממשברים- בין אם ביטחוניים, בריאותיים או חברתיים.
השאלה האמיתית איננה כמה יעלה להשקיע בבריאות הנפש, אלא כמה יעלה לנו לא להשקיע בה. כל שקל שלא יושקע היום בהכשרת מטפל או בתמיכה רגשית באיש טיפול, יתורגם מחר לעוד עלויות בריאות ורווחה, לעוד ירידה בפריון ולעוד פגיעה ביציבות החברתית. הטיפול הנפשי הוא לא רק תרופה לנפש- הוא מנוע צמיחה של חברה בריאה, כלכלה מתפקדת ומדינה חזקה.
ד"ר ערן הררי הוא פסיכיאטר וסמנכ"ל בכיר במו"פ הגלובלי בטבע
