תקציב 2026: כשהמספרים מסתירים את הכאב
בשבועות הקרובים, הכנסת תצביע על תקציב 2026. על הנייר: פער של 12.1 מיליארד דולר בין התקציב הקיים לצרכים של 2026 עם צפי לגירעון של 3.2% מהתמ"ג, שמירה על מע"מ 18% (אם לא יותר) הקפאת מדרגות מס שבפועל מעלים את נטל המס -בתקווה שלא יעלו עוד.
אבל מתחת למספרים האלה מסתתר סיפור אחר לגמרי. זה לא סיפור על גירעונות. זה סיפור על משפחות שחוות אתגרים קשים בתזרים המזומנים שלהן.
המספרים מספרים סיפור קשוח: אחרי שנתיים שבהן האשראי הצרכני טיפס מ-194 מיליארד שקל ל-235 מיליארד, אחרי שמשקי בית צברו מיליארדי שקלים חובות נוספים, אחרי שפיגורים בתשלומים קפצו למספרים מאד גבוהים , משקי הבית בישראל לא יכולים יותר.
ועכשיו מגיע תקציב 2026 ואומר: עוד קצת גזרות כלכליות בעיקר על המעמד הנמוך ומעמד הביניים.
כשמשפחה קונה מזרן בפריסה של 36 תשלומים חודשיים, זו לא שאלה של "אסטרטגיה פיננסית חכמה". זו הסתגלות חסרת אלטרנטיבה לכאב. כשקונים מכונת כביסה פריסה של 24 תשלומים חודשיים, ספה ב-30 תשלומים, מקרר בפריסה של 12 תשלומים חודשיים - זו לא בחירה. זו מציאות שאין ממנה מנוס.
לפני עשר שנים, פריסת התשלומים הממוצעת בישראל עמדה על 3-6 תשלומים. היום? 18-24 תשלומים חודשיים, ובקטגוריות מסוימות 36 תשלומים חודשיים ומעלה. משפחות ישראליות לא מוותרות על רמת חיים - הן מפרידות בין הרצון לרכוש לבין היכולת לשלם. התוצאה: הן חיות בפער מתמיד בין ההכנסה להוצאות ומנסות למצוא פתרונות שיגשרו על הפער התזרימי הזה.
מעמד הביניים מושך את החבל חזק: 70% מהאנשים בהן חיים עם חוב. הלוואות עבורם היא לא "כלי פיננסי" - היא מציאות שאין לה אלטרנטיבה.
הנתונים ממשיכים לצעוק 16,000 - משפחות פנו השנה לעוגן ,ארגון שנותן הלוואות חברתיות - וביקשו בממוצע 39,000 שקל. זה לא סכום שצריך כדי לקנות טלוויזיה חדשה. זה סכום שצריך כדי לא לטבוע.
משפחות שהאב שירת במילואים ארבעה חודשים וההכנסה קרסה. עסקים שהמחזור שלהם ירד ב-40% בגלל המלחמה ועדיין לא התאוששו. משפחות שפונו מהצפון והדרום ושילמו שכירות כפולה. אנשים שפשוט לא מסתדרים יותר - לא בגלל שהם לא עובדים, אלא בגלל שהעבודה כבר לא מספיקה לתזרים המזומנים שלהם .
והמצב לא רק שלא משתפר הוא מחריף. שיעור הפיגורים בהחזרי הלוואות מציג מגמת עלייה מתמשכת. האוברדרפט - האשראי היקר ביותר עם ריבית בנקאית ממוצעת של 11% - ממשיך לגדול בעיקר בקרב השכבות החלשות. משקי בית שבעבר הצליחו לסגור את החודש עם יתרה חיובית, מוצאים את עצמם עם יתרת חובה כרונית שרק הולכת ומעמיקה.
לכן אין זה מפליא שהביקוש לאשראי צרכני ממשיך לעלות - לא מתוך בחירה, אלא מתוך הכרח. הבנקים מדווחים על עלייה בפניות מאוכלוסיות שבעבר לא נזקקו לאשראי.
הגיע הזמן להפסיק לדבר על מספרים ולהתחיל לדבר על כאב – בעיה קשה בתזרים המזומנים של משקי הבית במעמד הבינוני והנמוך.
הפער התקציבי של 12.1 מיליארד דולר הוא לא בעיה טכנית שצריך "לאזן". הסטטיסטיקות של "גירעון 3.2%" לא מספרות את הסיפור האמיתי. הסיפור האמיתי נמצא בפיגורים שעולים, בפריסות התשלומים שמתארכות, בפניות לארגוני סיוע, במשפחות שחיות על קצה האשראי.
אולי הגיע הזמן שנפסיק להסתכל על הסטטיסטיקות של "צמיחה" ונתחיל להסתכל על הסטטיסטיקות של בעיית תזרים המזומנים. כי הפער ביניהן הולך ומתרחב. וחלק גדול מהציבור הישראלי לא יכול לספוג מכה נוספת.
שי פרמינגר הוא מנכ"ל מנורה ERN
