ניתוח
בשם התחרות: כך מתכנן משרד האוצר להשתלט על סמכויות משרד האנרגיה
כדי להבטיח תחרות בין שחקני הגז בשוק המקומי, האוצר מקדם דרך סעיף בחוק ההסדרים שכל היתרי יצוא הגז יעברו דרכו. בנוסף, המחיר יוגבל במקרה שתחול התייקרות בשוק המקומי. תעשיית האנרגיה: "הם יבריחו את המשקיעים וישאירו את הגז באדמה"
גם מי שלא מתעניין במשק הגז הטבעי בישראל צריך לדעת עליו ארבעה דברים. הראשון, בעקבות תגליות הגז הטבעי ומתווה הגז, ישראל הצליחה להגיע לעצמאות בייצור אנרגיה. 70% ממשק החשמל מבוסס על הגז הטבעי בישראל – זה הישג פנטסטי. השני, מחירי האנרגיה בישראל יציבים, נמוכים יותר מאשר המצב ערב התגליות, נמוכים בהשוואה לאירופה, אך גבוהים יותר בהשוואה לארה"ב. השלישי, התחרות בין מאגרי הגז (לוייתן, תמר וכריש) מאוימת ושברירית. הרביעי, לחברות הגז משתלם תמיד לייצא את הגז הטבעי למדינות אחרות (מצרים וירדן) מאשר להשאיר אותו בישראל.
השילוב של כל אלה מביא לכך שקובעי המדיניות בממשלה – ובעצם כל אזרחי ישראל – שואלים את עצמם שלוש שאלות. איך מוודאים שנקבל תמיד את המחיר האטרקטיבי ביותר על הגז הטבעי? איך מוודאים שיישאר למשק המקומי מספיק גז? ואיך מקדמים את המטרות הללו מבלי לאבד את מה שהשגנו?
בין חברות הגז לממשלה, ובין חברות הגז לעצמן, ובין הממשלה לעצמה, ישנם ויכוחים עזים על נרטיבים וניסוחים, ועל הקשרים המורכבים בין השאלות. לדוגמה: האם הייצוא פוגע בביטחון האנרגטי של ישראל כי הוא מקטין עתודות נפט או דווקא מגדיל את הביטחון האנרגטי כי הוא מעודד השקעות למציאת עוד מאגרים?
הוויכוחים התיאורטיים הללו מתגלגלים מהר מאוד למיליארדי שקלים רבים, כשבמוקד נמצאת רפורמה בחוק ההסדרים שמבקשת לשנות את מדיניות יצוא הגז הטבעי לישראל, והיתר יצוא ענקי ללווייתן בהיקף של 130 BCM עד 2040, למעלה מ־20% מסך המאגר. לשם הבנת סדרי הגודל של העסקה, נזכיר שבישראל הצריכה השנתית היא כ־14 BCM בשנה.
מה יבטיח מחיר הוגן ביום שאחרי כריש?
משרד האוצר מודאג מפני שמאגר כריש שבבעלות אנרג'יאן כמעט נגמר, מה שמותיר שני מאגרים גדולים, לווייתן ותמר. הם אומנם מרוחקים זה מזה כ־85 קילומטרים, אך מבחינה פיננסית ותפעולית המאגרים מאוד קרובים. שברון האמריקאית מחזיקה ב־39% מלווייתן וב־25% מתמר, ומתפעלת את שניהם.
השאלה שעולה היא מה יבטיח בישראל מחיר הוגן ביום שאחרי כריש? החלופה המיידית היא כמובן פיקוח מחירים, אלא שזו פרקטיקה בעייתית (איך קובעים מה המחיר הראוי?), מסוכנת (עשויה לפגוע בתמריצי ההשקעה) ומיושנת. לכן, באוצר מנסים לייצר מבנה שיכריח את המאגרים להתחרות על השוק המקומי.
האופציה הראשונה היתה לנסות להכריח את שברון למכור את תמר. היא ירדה מהפרק מטעמים פוליטיים ומדיניים. האופציה השנייה – שעדיין צפויה להיות מיושמת ב־2030 בלווייתן לפחות – היא לחייב כל שותפה במאגר למכור בנפרד גז, ולייצר תחרות בין השותפות. גם אופציה זו נחשבת לבלתי מושלמת ולא מבטיחה תחרות אמיתית.
אז השיח במשרד האוצר ובקרב קובעי מדיניות אחרים החל להשתנות. פתאום החלו להבין שהשאלה היא לא רק כמה שחקנים יש ואיך גורמים להם להתחרות, אלא איך גורמים להם להתחרות על השוק המקומי שבו המחירים נמוכים.
כל מאגר מעדיף (ובמובן מסוים מחויב לבעלי המניות שלו המעוניינים בהשאת רווחי הפירמה) לייצא כמה שיותר כי המחיר שבו נמכר הגז למצרים או ירדן כפול פי כמה לעומת המחיר שבו הוא נמכר לשחקן ישראלי.
באופן עמוק יותר, תמיד היה ברור שאם יהיה יצוא בלתי מוגבל, לא יימכר כלום לשוק המקומי, אבל התפיסה היתה שהמגבלות שמוטלות על היצוא (חובה שמירה פרטנית – כל מאגר מחויב לשמור חלק מהגז; חובת שמירה משקית – יש לשמר כמות מסוימת מסך כל העתודות של המשק) הן בעיקר בשביל לשמר ביטחון אנרגטי לישראל (עתודות גז ואספקה סדירה), ובשביל להבטיח את המשך ההשקעות בפיתוח המאגרים. השפעת מדיניות היצוא על המחיר לא הובנה לעומק.
בעקבות כך, במשרד האוצר הציעו שורה של צעדים לשינוי מדיניות היצוא במשק הגז הטבעי. עוד לפני שנסקור אותם, נציין כי במשק הגז מכנים אותם "לכתוב את ועדת ששינסקי מחדש דרך חוק ההסדרים". טענה אחרת גורסת כי הצעדים מנוגדים להמלצות הביניים של ועדת דיין, שבדיוק נמצאת בשלבי הסיום של עבודתה על מדיניות יצוא הגז הטבעי לישראל. כך או כך, הצעת האוצר דוחפת את כל השחקנים להיות מודעים לכך שצריך למצוא פתרון שיבטיח שמבנה שוק הגז הטבעי בישראל יישאר תחרותי.
הצעד הראשון הוא סמלי וכוחני: האוצר מציע שהיתרי היצוא ידרשו גם היוועצות עם שר האוצר, בנימוק ש"שר האוצר הוא האמון לשקול שיקולים הנוגעים להשפעה הרחבה שיש להיתרים על התחרות". משרד האנרגיה אומנם יתנגד, אך מקורות בממשלה אומרים כי על סעיף זה המשרדים יגיעו להסכמה.
הצעד השני והמרכזי הוא עודף היצע. האוצר רוצה לייצר מצב שבו יהיה תמריץ לשחקנים להתחרות על השוק המקומי, הרעיון הוא להשאיר כמות מסוימת של גז שתוכל להימכר רק בארץ. אם היא לא תימכר בארץ, היא לא תימכר בכלל. המהלך אמור לגרום לכך שהמאגרים יתחרו על מכירה לשוק המקומי, כי מי שלא ימכור לשוק המקומי, בעצם הפיק פחות ממה שהוא מסוגל ומרוויח פחות מפוטנציאל הרווח השנתי שלו.
הצעד השלישי הוא פיקוח המחירים. כלומר, בחוזה הייצוא יצויין כי הייצוא יוגבל או יופחת במקרה שהמחיר בשוק המקומי יעלה. צעד זה אמור למנוע מהחברות להעלות מדי את מחיר הגז המקומי, ואם הן יעלו את המחיר – הן יוכלו לייצא פחות ויהיו מוכרחות למכור בשוק המקומי, ותיווצר תחרות שתוריד את המחיר.
לווייתן כנראה יקבל אישור לעסקה בימים הקרובים
הצעדים הללו לא מתקבלים בברכה במשרד האנרגיה שבתגובה לפניית כלכליסט אמרו: "הצעת משרד האוצר לא הוצגה לחברי ועדת דיין ולא נידונה שם". השותפות במאגרי תמר ולווייתן גם לא מרוצות, לדבריהן "צעדי האוצר יבריחו את המשקיעים וישאירו את הגז באדמה".
המשלים החשוב של התמונה הוא דווקא עסקת הייצוא הענקית של לווייתן עם מצרים. באוצר רוצים שהעסקה תהיה כפופה למגבלות שנמצאות בחוק ההסדרים, שותפי לווייתן מתעקשים שהמגבלות הללו הופכות את העסקה ללא כדאית והיא תיפול, ושחקנים אחרים טוענים כי העסקה מחלישה בכל מקרה – בלי קשר לחוק ההסדרים – את התחרות בין המאגרים על השוק המקומי. כך או כך, האישור על העסקה צפוי להינתן על ידי שר האנרגיה אלי כהן, על פי הערכות, בימים הקרובים.
