פרשנות
התנאים הדרושים להצלחת השידוך בין החרדים לליברמן
הדרך היחידה של החרדים להישאר בממשלה ולפתור את בעיית הגיוס היא להציע לחברה הישראלית חוזה חדש אמיתי להשתלבות כלכלית
את המגעים בין החרדים לאביגדור ליברמן קל לתאר במונחים של שידוך חרדי רגיש, נניח בין גרוש לרווקה מבוגרת. בשלב הראשון רק מגששים, עדיין לא מציעים, רק מבררים באופן תיאורטי: "מה היית אומרת על להיפגש עם ההוא?". את השלב הזה החרדים וליברמן כבר עברו מזמן. שני הצדדים כבר הבינו שהם רוצים לנסות את השידוך. אבל אצל החרדים, לפחות אצל חסידי גור, לא ממהרים להיפגש. לפני שנפגשים צריך לברר שהשידוך עובד מבחינה פרקטית: כמה כסף כל צד מביא, והאם יש התאמה גנטית. זה השלב שבו ליברמן והחרדים נמצאים כעת. החרדים, מבחינתם, מביאים לליברמן את הגביע הקדוש: הם מביאים לו את ראשות הממשלה. מנגד, הוא צריך להביא להם את כל היתר, כלומר "חוק פטור מגיוס" שמוריד מהם את המעצרים, את הסנקציות הכלכליות ואת ההתעסקות החוזרת ונשנית עם "חובת הגיוס".
1. החרדים הם אלופים בהבנת הדינמיקה של יחסי הכוחות בתוך משא ומתן. הפלג שמוביל את החיבור לליברמן ולאיזנקוט (אנשי אגודת ישראל ואנשי הרב לנדו) יודע היטב שכל חברי הכנסת החרדים ייאלצו להצטרף לממשלה שמבטיחה "חוק גיוס", גם אם היא לא כוללת את בנימין נתניהו. בעולם הפנימי של החברה החרדית, אין ספק שחוק גיוס שאמור להסדיר את מעמד לומדי התורה הוא ערך דתי גבוה יותר מאשר מחויבות לנתניהו. בכיר באגודת ישראל אמר לכלכליסט: "לא יהיה רב אחד במועצת חכמי התורה שיגיד 'לא להצטרף לממשלה' אם יש חוק גיוס, שגם הרב לנדו וגם האדמו"ר מגור מסכימים עליו". אלא שקשה לראות את ליברמן מצליח לעמוד במשימה הבלתי אפשרית הזו ולייצר חוק שיהיה גם לשביעות רצונם של הרבנים, שלא מוכנים אפילו להצהיר ש"מי שלא לומד, יתגייס", וגם לשביעות רצונו של בית המשפט העליון בירושלים. וזאת מבלי להזכיר שליברמן צריך גם למצוא חוק שיעבור את חברי המפלגות של גוש השינוי, משימה לא פשוטה בכלל.
2. מאידך, החרדים חלשים מאוד בבניית סיפור בתוך המשא ומתן. נכון לעכשיו, הם מצפים שליברמן יתפור להם חוק פטור מגיוס שמחזיר את המצב לקדמותו. במובן מסוים, הם ממשיכים באותה גישה שעמה הם ניגשו לנתניהו: הם ציפו שנתניהו ימצא את הפתרונות. אבל הגישה הזו נכשלה. נתניהו רצה לפתור את הגיוס החרדי, הוא היה נותן פטור מלא אם הוא היה יכול, אבל הוא לא יכול היה לעשות זאת. היו לו מגבלות פוליטיות ומשפטיות. ליברמן ייתקל במכשולים דומים, והחרדים בשלב הזה לא מציעים סיפור חדש. זאת בזמן שהדרך היחידה לצאת מהפלונטר של גיוס החרדים, באופן שירצה גם את בג"ץ וגם את החברה הישראלית, היא לעבור מסיפור של "גיוס חרדים" לסיפור של "חוזה חדש בין החברה החרדית לבין החברה הישראלית".
מי שכתב זאת באופן מפורש כבר לפני שנים רבות הוא נשיא בית המשפט העליון (אז שופט מן המניין), יצחק עמית. כך כתב: "לטעמי, הדרך בה ניתן למחול על הפגיעה הקשה בעקרון השוויון, היא אם נעמיד את ההשתלבות של חרדים בשוק העבודה האזרחי על ראש שמחתנו כתכלית כלכלית־חברתית שיש ליתן לה משקל עודף. השתלבות חרדים בשוק העבודה מגשימה גם מטרה חברתית מהותית וצורך חברתי דוחק, ואלו אינטרסים שיש בהם כדי להצדיק את הפגיעה בשוויון". כלומר, הדרך היחידה של החרדים וליברמן להעביר חוק גיוס שיעבור את בג"ץ ואת דעת הקהל הישראלית היא להראות ברצינות ש"כלכלה לפני הכל", ושהחרדים מוכנים לפתוח דף חדש אמיתי להשתלבות כלכלית בחברה הישראלית.
3. בכל חוקי הגיוס של הממשלה היוצאת, השיח לא היה כלכלי אלא רק במונחים של "חוק גיוס". וכ"חוק גיוס" היה מדובר בחוק שלמעשה רצה להעניק פטור גורף לעשרות אלפי צעירים בשנה. הסיבה שהחרדים לא ניסו להסיט את השיח הציבורי משיח של "גיוס" לשיח של "כלכלה וחוזה חברתי חדש" היתה חוסר היכולת שלהם לצאת מהפריזמה הצרה של "תביעת הגיוס", וחוסר הנכונות שלהם לוותר על תקציבים מכל סוג. אם במשא ומתן הנוכחי הם לא ישכילו לגלות נכונות לספר לישראלים ולבית המשפט סיפור חדש, הם ימצאו את עצמם מול אותה שוקת שבורה. המוצא היחיד עבור החרדים הוא להגיד לחברה הישראלית: הנה חוזה חדש, יותר תעסוקת גברים, יותר השכלה וגם יותר צבא. בתמורה תניחו לנו עם חוק גיוס שמשנה סדרי עולם".
איך הדבר הזה נראה בפועל? זה דורש נכונות חרדית לשנות ולוותר על הרבה הטבות כלכליות. כלומר, לשבת עם משרד האוצר ולמפות מהן ההטבות שהכי מתמרצות גברים חרדים לא לצאת לשוק העבודה. נניח, סבסוד מעונות במקרה שהאשה עובדת והאב אברך, ולוותר על הסבסוד מרצון. או, לדוגמה, לשנות לגמרי את מבנה סבסוד הישיבות: תקציב הישיבות יוחזר, אבל הוא יינתן בצורה אחרת, המבוססת על הישגים, כך שלא יתמרץ אנשים שאינם מתאימים להישאר מחוץ לשוק העבודה. החרדים יצטרכו לגלות פתיחות לרעיון של הטבות כלכליות שתלויות במיצוי כושר העבודה. השינויים הללו יכולים וצריכים להיות מלווים בהשקעה ממשלתית ביצירת הכשרות תעסוקתיות, שמפוקחות על ידי המדינה, זוכות לגיבוי רבני, ולא נופלות לתוך המנגנון המפלגתי.
4. כמו כן, החרדים יצטרכו לגלות פתיחות גם לשינויים בעולם החינוך. נכון שקשה להאמין שהחרדים יכולים להסכים ללימודי ליבה בכל המוסדות החרדיים. אבל אפשר לפחות לקבל יכולת פיקוח חזקה על הרשתות החרדיות שמצהירות שהן מלמדות ליבה, ולוודא שהחרדים לא חוסמים את מי שמעוניין ללכת ללמוד בזרם הממלכתי־חרדי. גם בנוגע לשירות הצבאי, החרדים אולי יקבלו חוק גיוס מקל, אבל בתמורה הם יצטרכו לא להילחם בתנועות חרדיות מודרניות שמקימות ישיבות חרדיות שמשלבות צבא ולימודי תורה, ואולי אף לתת גיבוי כזה או אחר לחרדים שבוחרים להתגייס.
הוויתורים האלה יהיו קשים לחרדים, ויהיו קשים למי שאינם חרדים, אבל הדרך היחידה של החרדים להישאר בממשלה ולפתור את בעיית הגיוס היא להציע לחברה הישראלית סיפור אלטרנטיבי. את הסיפור כבר סיפר נשיא בית המשפט העליון, השופט יצחק עמית, והוא: "להעמיד את ההשתלבות של החרדים בשוק העבודה האזרחי על ראש שמחתנו כתכלית כלכלית וחברתית". אם הצדדים יסתכלו דרך החור של גרוש הגיוס, שום דבר לא יתקדם.
