הממשלה משקיעה במימן, הציבור יקבל זיהום "ירוק"
משרד האנרגיה, שהכריז השבוע על הקמת “עמק המימן” בנגב, מקצה 10 מיליון שקל להקמת תחנת תדלוק ולרכישת משאיות מימן בנגב. אלא שהמימן הזמין כיום בישראל מופק מגז ומזהם, וגם המימן הירוק עדיין יקר ולא יעיל לתחבורה. בינתיים, העולם כבר עובר למשאיות חשמליות יעילות וזולות יותר
השבוע הודיע משרד האנרגיה בחגיגיות: "עמק המימן בנגב יוצא לדרך!". קול קורא חדש יעניק 10 מיליון שקל להקמת תחנת תדלוק במימן בנגב המזרחי ולרכישת משאיות מונעות מימן. משרד האנרגיה כינה את המימן “דלק העתיד”, והתפאר בהפיכת חזון למציאות. אלא שבעולם מטילים ספק במילים הגדולות: מימן הולך ונתפס כפתרון עתידי נישתי בלבד, שיעילותו כיום נמוכה, עלויותיו גבוהות והוא רצוף באתגרי אחסון והובלה, ותלוי בתשתיות חדשות. ברקע, בזמן שהממשלה מתעדפת כותרות נוצצות, השקעות בפרויקטים של אנרגיה מתחדשת יכולות להציג תוצאות יפות כבר בטווח המיידי (וכך גם משאיות חשמליות), אולם לאורך השנים האחרונות תקציבי החדשנות והאנרגיה הנקייה במשרד האנרגיה הולכים ונשחקים.
השוק העיקרי העתידי לשימוש במימן הוא כדלק חליפי לדלקי מאובנים, בעיקר מפני שבשריפה שלו עם חמצן הוא פולט רק מים ולא פחמן דו־חמצני או מזהמי אוויר נוספים. כיום נהוג להבחין בסוגי מימן שונים, המסווגים לפי חומר המוֹצא שממנו הוא מופק ולפי השיטה שבה הוא מופק. העיקריים בהם הם מימן אפור, המיוצר בדרך כלל מגז ופולט פחמן דו־חמצני בהפקה, מימן כחול המופק מגז אך חלק מהפחמן הדו־חמצני נלכד באמצעים טכנולוגיים, ומימן ירוק המיוצר באלקטרוליזה של מים בעזרת חשמל ממקורות מתחדשים, ולכן נחשב לנקי ביותר.
הסוג הנפוץ ביותר היום הוא מימן אפור – הנחשב לדלק מזהם בשל הפליטות, ולעתים אף פחות נקי משימוש ישיר בגז. מימן ירוק יקר משמעותית לייצור ולא מתקרב לשימוש מסחרי. בשל כך, אין בשלב זה היתכנות לתדלוק של משאיות במימן ירוק בישראל. משרד האנרגיה אומנם לא נוקב בשמו של מימן כלשהו בקול הקורא שהוציא, אך גם שם מבהירים במענה לפניית כלכליסט בעניין: ״כיום, ייצור מימן ירוק עדיין יקר משמעותית, והתשתית הנדרשת לייצורו בהיקפים מסחריים טרם הוקמה בישראל. ככל שמשק המימן יתפתח ותוקם בישראל תשתית רחבה לייצור מימן ירוק, ניתן יהיה בעתיד לבחון קביעת דרישות שיקדמו גם שימוש במימן שיוצר ממקורות מתחדשים״.
שורה של מחקרים ודוחות מצביעים על כך שמימן אפור הוא דלק מאובנים מזהם, שרק נראה נקי. כך למשל, לפי סקירת סוכנות האנרגיה הבינלאומית (IEA), ייצור המימן העולמי (שרובו אפור) פלט כ-920 מיליון טון פחמן דו־חמצני בשנה, בניכוי דליפות מתאן בהפקה והובלת הגז. גם מימן כחול, שנחשב טוב משמעותית ממימן אפור, יכול להוביל לפליטות גבוהות מאוד. מחקר של Solutions for Our Climate (מאי 2024) על מתחם Boryeong בדרום קוריאה מצא שדליפות המתאן לאורך חיי הפרויקט שקולות לפליטות של 1.28 מיליון מכוניות.
״המימן הירוק לא כלכלי״, אומר גורם בממשלה. ״הדרך ארוכה מאוד עד שזה יקרה. זה סופר־יקר. היפותטית נכון לפתח את זה, אבל צריך להשקיע בעיקר בטכנולוגיות של איך לעשות את זה. אם מדובר במימן אפור, ההיגיון בכלל לא ברור. היה עדיף שאת מעט התקציבים שהממשלה משקיעה בתחום האנרגיה, היא תשקיע בתחומים אפקטיביים יותר. לא צריך לנסות את הטכנולוגיה של טעינת משאיות מימן, רק בשביל להתפאר במימן. הממשלה כבר השקיעה בדיוק בזה בצפון יחד עם בזן״.
שכבת שיווק ירוקה לדלק מאובנים
משאית שנוסעת על מימן אפור יכולה לפלוט כמות פחמן זהה או גבוהה ממשאית דיזל
החשש כעת הוא שמשרד האנרגיה ישלם מחיר גבוה עבור תשתית מורכבת, יקרה ובזבזנית, תוך הסטה של תקציב ציבורי מחלופה שעובדת היטב (חשמול ישיר). כשמחשבים "מהבאר עד הגלגל", משאית מימן אפור יכולה לפלוט כמות פחמן דומה ולעתים גבוהה יותר ממשאית דיזל. גם ניצול האנרגיה נמוך: לאורך שרשרת הערך ישרוד לבסוף רבע מהאנרגיה ההתחלתית, לעומת משאית חשמלית עם סוללה המנצלת 80%-70% מהאנרגיה. מדובר ברכב שנע על דלק מאובנים, רק עם שכבת שיווק "ירוקה". כך כל ההצדקה הסביבתית למהלך פשוט נעלמת.
תחנות תדלוק מימן ומשאיות תא־דלק הן השקעת הון עצומה בטכנולוגיה ספציפית. במקביל, כל יצרניות המשאיות הגדולות (וולוו, דיימלר, טסלה) נעות לייצור של משאיות חשמליות או מבוססות סוללות. כך עולה גם החשש שתשתית תנעל את ישראל על שימוש במימן המזהם ביותר.
מימן אפור הוא גם הזול ביותר - כ־2.5 1.5 דולר לק״ג, מול 7-5 דולר לק״ג למימן ירוק ללא סבסוד. הוא כבר מיוצר בהיקף עצום (רובו לזיקוק נפט ולייצור אמוניה/דשנים), נפוץ למדי ולא נחשב חדשני. מדובר בתעשייה קיימת, לא ב”דלק העתיד”, והסיכוי שיומר בעתיד לפרויקט מימן ירוק נמוך למדי, כשהכלכליות בספק וההייפ בעולם מתקרר. כך, למשל, תחנות תדלות מימן ירוק (המופק מביוגז) של SHELL נסגרו כולן (48 במספר) בקליפורניה, אף שהחברה קיבלה עבורן מענקים ממשלתיים של כ־40 מיליון דולר.
כיום מצביעים חוקרים רבים על כך שישנה עדיפות לחשמל פרויקטים עם משאבות חום או סוללות על פני שימוש במימן ירוק, שכן אותה אנרגיה תניב יותר הפחתת פחמן אם תלך ישירות לרשת החשמל. ההמלצה היא לשמור מימן רק למגזרים שבהם האתגר גדול מאוד (ייצור דשנים, פלדה, ספנות/תעופה). כיום, מימן ירוק בעל יעילות נמוכה בכל שלבי הייצור, ובתהליך ההמרה לחשמל אובדת אנרגיה רבה.
ההצדקה של מימן לתחבורה רק יורדת
טווחי הסוללה גדלים, מחירי המשאיות והרכבים החשמליים יורדים והמדינה נשארת מאחור
מימן הוא גם גז קל מאוד, ולכן צריך לחץ גבוה, קירור קיצוני או חומרים מיוחדים ויקרים בכדי לאחסן ולהוביל אותו. גם התשתיות לשימוש בו מייקרות אותו עוד יותר. ככל שהטכנולוגיה של המשאיות החשמליות משתכללת, טווחי הסוללות גדלים ומחירי המשאיות החשמליות יורדים – יורדת ההצדקה של מימן לתחבורה, ומתעוררת השאלה מדוע דווקא ממשלת ישראל משתרכת מאחור.
״מימן אפור אינו סביבתי, עלול להביא לפליטות פחמן גבוהות ולהיות פחות יעיל מבחינה אנרגטית ואקלימית בהשוואה לחלופות", מסכם פרופ׳ עדי וולפסון, מומחה לקיימות מהמרכז האקדמי סמי שמעון. "הבחירה בישראל, מדינה שטופת שמש עם פוטנציאל עצום לאנרגיה מתחדשת, לבסס תחבורה על דלקי מאובנים, מרחיקה אותנו מהעתיד. ראוי שהמדינה תפנה את משאבי הציבור לקידום חדשנות, מחקר ופיתוח שיאפשרו לרתום את הידע המקומי ואת יתרונותיה של ישראל ליצירת משק אנרגיה נקי, עצמאי ובר־קיימא״.
אף שמימן אפור לא יוביל להפחתת פליטות, במשרד האנרגיה טוענים כי ״המשרד מקדם מגוון פתרונות להפחתת פליטות. לצד קידום התחבורה החשמלית, קיימים מקטעים ובפרט תחבורה כבדה, הובלה למרחקים ארוכים ויישומים תעשייתיים שבהם למימן עשוי להיות יתרון משמעותי. מטרת התוכנית להדגים היתכנות שימוש במימן במגזרים שבהם יש כיום אתגרים משמעותיים לחשמול מלא. מדיניות המשרד אינה באה על חשבון קידום תחבורה חשמלית או תחומי אנרגיה אחרים".
