פרשנות
בג״ץ גיהץ את הדילמה, העניק ללוין מתנה, וניסח פסיקה שהיא בכייה לדורות
אף שבית המשפט עצמו מודה שהתערבות מיניסטריאלית בחקירה פלילית היא מהלך בעייתי וחמור, פסק הדין בפרשת הפצ"רית מעניק לשר המשפטים כלי מסוכן. בג״ץ בחר להרחיב את סמכויות השר וליצור תקדים שמערער את עקרון העצמאות של רשויות האכיפה
"אכן, התערבות של דרג מיניסטריאלי ביחס לחקירה פלילית קונקרטית מעוררת קושי רב ביותר", כותבת השופטת יעל וילנר בפסק הדין שניתן היום בשאלה מי ינהל את החקירה בפרשת הפצ"רית. ודווקא את הקושי הזה גיהצו השופטים.
כולנו מכירים את התקפי הזעם שילדים לוקים בהם כשנוטלים מהם צעצוע, וצריך להרגיעם באינספור פינוקים וצ'ופרים תחליפיים. כך נראה פסק הדין שהוציא מידיו של שר המשפטים יריב לוין את הצעצוע שהכי יקר ללבו – מינוי השופט בדימוס אשר קולה לניהול החקירה. לוין ידוע בהתקפי הזעם שלו כשהדברים לא מסתדרים כרצונו. הוא מטיל חרם (על נשיא העליון), הוא מחליף מנעולים (ליועמ"שית). לכן, נכתב פסק דין מפורכס במיוחד כדי לרצותו. תחת הצעצוע שנלקח, הוא מקבל את הגביע הקדוש, את ההחלטה שהיא בכייה לדורות – מתן סמכות לשר, לאיש פוליטי, להתערב בניהול חקירה פלילית רגישה, "קושי רב ביותר", כהגדרת שופטי בג"ץ.
ממש לפני פסק הדין פרסם לוין את פסק הדין שלו: "אין שום תירוץ שיכול להצדיק פסילה של כב' השופט קולה". ובכן, יש. ולא תירוץ, אלא סעיף מפורש בחוק שמונע מנציב תלונות הציבור על שופטים עיסוק נוסף. תשובת לוין היא שהנציב לשעבר אליעזר ריבלין עמד בזמנו בראש ועדת בדיקה. השופטת וילנר משיבה: "גם אם בעבר כיהן נציב זה או אחר, במקביל לתפקידו, בעיסוק נוסף, אין בכך כדי לגרוע ממסקנתי (לפסול את קולה – מ"ג). כי אין בקיומה של מערכת עובדתית כלשהי בעבר כדי לקבוע כשלעצמה את הדין בסוגיה הנדונה". כלומר, העובדה שהנציב ריבלין פעל בזמנו בניגוד לדין – אינה משנה את הדין שאוסר חד־משמעית עיסוק נוסף.
מתנה גדולה מקבל לוין בפסק דינה של השופטת גילה כנפי־שטייניץ ששרטטה סימטריה ערכית בין ההפיכה המשטרית למתנגדיה; בין שר המשפטים ליועצת המשפטית לממשלה. לפי השופטת, אנחנו באירוע של התנגשות בין שני ערכים סותרים. מצד אחד עמדת היועצת: "הגנה על עצמאותן של רשויות האכיפה". ומצד שני עמדת השר: "הגנה על ניהול חקירה עצמאית ואמינה ללא מורא וללא משוא פנים". לוין רשאי למסגר ולתלות במשרדו את המחמאה הזו, אף שהיא פחות מתחברת אצלו לחקירות כמו קטארגייט, פרעות בשטחים, שחיתות של קולגות פוליטיות וכמובן שדה תימן. בכל אלו לא ראינו מצידו "הגנה על ניהול חקירה עצמאית ואמינה".
בנוסף, הוא רשאי להתבשם מקביעת השופטים החשובה ביותר שנתונה לו סמכות למנות חוקר מיוחד לליווי תיק פלילי. זהו הפרס הגדול. במשחק השח הזה הקריב לוין פרש (הנציב קולה) כדי לזכות במלך, הכשרת הגרוע מכל: "אין מקום למנוע מן השר להפעיל את סמכותו". הפרס השלישי שזכה לו השר בפסק הדין הוא ההכרה בפרשת הפצ"רית כחריג שמאפשר את הוצאת הפיקוח על החקירה מידי היועצת המשפטית ופרקליטות המדינה. בפרקליטות המדינה משרתים כ־1,000 עורכי דין ואף אחד מהם לא נמצא כשיר וראוי לנהל את החקירה הזו. כולם פסולים, כולם נגועים. כמה עשרות מהם בגלל מעורבות אישית, אבל הרבה מאות בגלל נראות. כשמדובר בהעברת סמכות, מקובל להעבירה בתוך הארגון ולא להוציאה ממנו. להעבירה לכפיף שאמור להפעיל סמכות עצמאית. כשנתניהו בניגוד עניינים, למשל בדיון על פיטורי היועמ"שית, למי הועברה הסמכות? לשר לוין שכפוף לנתניהו. בכל מקרה, השר לוין קיבל כאן בעקיפין תמיכה לעמדת הדיפ סטייט, עמוד התיכון בתעמולת ממשלתו נגד מערכת המשפט.
אלא שעל דרכה של הפעלת הסמכות הניחו השופטים כמה מוקשי ריכוך, ברוח הפשרה והפיוס שהם מנסים לעטוף בה את הכרעתם.
הראשון מגביל את השר בבחירתו את החוקר המיוחד: "עובד מדינה בכיר, משפטן מובהק, שתחום עיסוקו, בעבר או בהווה, כרוך בהפעלת שיקול דעת בתחום התביעה או החקירה הפלילית". במי מדובר: למשל בגופי חקירה ותביעה שאינם מסונפים ישירות לפרקליטות כמו רשות ניירות ערך, רשות התחרות, רשות המסים, גופי אכיפה שנוגעים לצרכנות, ועוד. קבוצה הזויה למדי, בהינתן שגרת פעילותן והתמחותן שרחוקה שמים וארץ מתחום החקירה שלפנינו.
אגב, בכל גורמי האכיפה, הרגולטורים, בשירות המדינה אפשר למצוא ניגוד עניינים - או בגלל שמונו בידי שר המשפטים או בגלל כפיפותם המקצועית ליועמ"שית. שופט מכהן איננו "עובד מדינה" לפי חוק שירות המינויים – הסעיף שממנו נשאבה סמכותו של השר למנות עובד מדינה אחד במקום זה שמנוע. מועמד הגיוני יותר הוא נציב התלונות על הפרקליטות השופט והפצ"ר בדימוס מנחם (פכו) פינקלשטיין, אבל הוא באמת מנוע כי הפצ"רית החשודה, יפעת תומר־ירושלמי, היתה העוזרת המשפטית שלו.
השופטים מכשירים מעורבות של גורם פוליטי בחקירות שלא מכוונות נגד גורם פוליטי. ומה לגבי חקירות שייפתחו נגד נשיא העליון והיועמ"שית?
לצד סימן השאלה מי החוקר המתאים מגדרים השופטים את התערבותו של השר. "סמכות השר (למנות – מ"ג) אינה מאפשרת לו להתערב במישרין בחקירה, אלא לקבוע את זהות עובד המדינה שאליו תועברנה סמכויות הפיקוח על החקירה. אין הוא מתערב באופן שאותו גורם יפעיל את הסמכות שהועברה לו. מובן שלאחר העברת הסמכות ניתק הקשר בין השר לבין עובד המדינה שאליו הועברה הסמכות". הו, התמימות הקדושה. ההתלהבות שבה קפץ הנציב קולה על המינוי מלמדת על כישרונו של לוין למנות בדיוק את מי שיידע מה מצופה ממנו. עם או בלי תיאום או התערבות.
ולצד גידור התערבות השר, מגביל בג"ץ את הליווי החיצוני לשלב החקירה בלבד. "מניעותה של היועמ"שית נקבעה בחוות דעתה של היועצת המשפטית למשרד המשפטים אך ביחס לשלב הליווי והפיקוח על הליך החקירה", נכתב בפסק הדין, "סמכויות היועמ"שית שניתן להעביר לנוכח מניעותה נוגעות אך ורק לשלב החקירה". כלומר, בתום החקירה, בהנחה שלא יימצא רבב במעורבות היועצת והפרקליטות, יחזרו אליהן הסמכויות – גם להגיש את כתב האישום וגם לנהל את המשפט.
הגבלה נוספת שמטיל פסק הדין היא: "לא תופעל סמכותו של השר, כאשר מושא החקירה הוא גורם פוליטי". כלומר, השופטים מכשירים מעורבות גורם פוליטי בחקירות רק כשהן לא מכוונות נגד גורם פוליטי. ומה בנוגע לחקירות שהשלטון יפתח נגד נשיא בית המשפט העליון, נגד היועצת המשפטית, נגד הפרקליטים שרקחו את כתבי האישום לראש הממשלה נתניהו? מותר להעריך שממשלת ההפיכה מתכננת יום אחד להעמיס גם אותם על כן השיגור הפלילי; האם גם אז יהיה השר מנוע למנות את החוקר המיוחד?
