החיים הטובים של המאיון העליון: 60% מההכנסה הגיעו מההון שנצבר
ניתוח של דו"ח הכנסות המדינה ממסים מצביע על כך שהעשירון העליון מרכז 43% מההכנסות, אך במקביל נושא בשני שלישים מתשלומי המס הישיר. מערכת המס בישראל מצליחה לצמצם חלק מאי־השוויון שמייצר השוק, אך הפערים נותרים מהגבוהים בעולם המערבי
1. אחת התובנות המרכזיות שעולות מנתוני פרק המס הישיר בדו"ח הכנסות המדינה לשנת 2025 היא כפולה, וכמעט פרדוקסלית: ישראל היא מדינה עם אי־שוויון גבוה מאוד בהכנסות, אך גם עם מערכת מס פרוגרסיבית במיוחד שמרכזת את עיקר הנטל בשכבות החזקות – ופוטרת כמעט לחלוטין את השכבות החלשות.
הנתונים חדים: ההכנסה החייבת של 5 מיליון הישראלים החייבים במס היא כ־981 מיליארד שקל – כמעט מחצית מהתוצר. כ־70% ממנה מגיעים משכר עבודה, בממוצע. ממוצע הוא המונח הסטטיסטי הבעייתי ביותר כאשר מדברים על התפלגות ההכנסות בישראל. מאחורי המספר הכולל הזה מסתתר מבנה מאוד לא שוויוני של חלוקת העושר. ב־9 העשירונים הראשונים, השכר הוא מקור ההכנסה המרכזי ומהווה כ־77% מההכנסה. ואילו בעשירון העליון – וביתר שאת במאיון העליון – התמונה משתנה דרמטית: חלקו של השכר צונח והכנסות מהון הופכות למרכיב מרכזי, עד כדי כ־60% במאיון העליון (1% העשיר ביותר בישראל שהם כ־50 אלף איש). למעשה, רק העשירון העליון משלם מס על רווחי הון ודיבידנד.
לא פלא שהתוצאה היא ריכוז גבוה מאוד של הכנסות בקצה העליון: העשירון העליון לבדו מחזיק כמעט מחצית (43%) מההכנסות ברוטו (לפני מס). אבל הנתון המטלטל הוא כי חלקם של 50 אלף הישראלים העשירים ביותר בישראל (המאיון העליון) מחזיק בדיוק את אותו עושר של מחצית האוכלוסייה החלשה ביותר החייבת במס (כ־2.5 מיליון ישראלים השייכים לחמשת העשירונים הנמוכים): כ־16%.
2. בנקודה הזו בדיוק נכנסת מערכת המס הישראלית כדי לחלק את העוגה באופן שוויוני יותר ולא לתת רק לכוחות השוק לעשות את שלהם. והיא אכן משנה את התמונה, לפחות חלקית. המאפיין המרכזי של מערכת המס הישיר בישראל (מס הכנסה, ביטוח לאומי ומס בריאות) הוא הפרוגרסיבית שלה. כלומר, ככל שיש לך יותר — אתה משלם הרבה יותר, וזה גדל אקספוננציאלית. הנה מספר שמוכיח זאת: בעוד שמחצית מהישראלים (חמשת העשירונים התחתונים) משלמים כ־3% בלבד מהמס הישיר, העשירון העליון משלם 66% ממנו והמאיון העליון – 28%.
אך יש עוד אלמנט שמאפיין מאוד את מערכת המס הישראלית וזוכה לתשבוחות רבות: אם אתה לא מרוויח "הרבה", לא רק שאתה לא משלם "הרבה" מסים אלא אתה כמעט לא משלם מס ישיר בכלל ומשלם רק מסים ישירים (מע"מ, מכס ועוד). מעל מחצית (כ־53%) מהאוכלוסייה כלל איננה מגיע לסף מס הכנסה. אוכלוסיה זו משלמת בפועל רק דמי ביטוח לאומי ומס בריאות (לצד מסים עקיפים כמובן). המשמעות היא שמס ההכנסה, הכלי המרכזי לפרוגרסיביות, נשען על בסיס מצומצם יחסית של משלמים.
3. למערכת הזו יש תוצאות מובהקות בכך שהיא מצמצמת את אי־השוויון. מדד ג'יני להכנסות ברוטו עומד על 0.54, אך יורד ל־0.475 לאחר מסים – ירידה של כ־12%. חשוב להדגיש: הדו"ח הזה לוקח בחשבון רק את המסים ולא את תשלומי ההעברה (קצבאות וכדומה) כך שמדד ג'יני הסופי אחרי התערבות ממשלתית מלאה (גם מס וגם תשלומי העברה) הוא נמוך יותר.
גם במדד יחס האחוזונים (P90/P10), הפערים מצטמצמים בכ־24% לאחר מיסוי אף שעדיין מדובר בנתון מטריד: 9.4. כלומר, ישראלי בעשירון העליון, אחרי ששילם מס, מרוויח כמעט פי 10 מזה שנמצא בעשירון התחתון. זהו פער בין הגבוהים במדינות ה־OECD. ומדובר בפער אחרי מסים. ללא התערבות המדינה, הפער היה מרקיע שחקים ל־12.5. המשמעות היא שמערכת המס מרככת את אי־השוויון, אבל רחוקה שנות אור מלהפוך את ישראל למדינה שוויונית ביחס לשאר מדינות המפותחות שבהן יחס זה הוא סביב 4.
נתון מעניין נוסף: גם בתוך קבוצת משלמי המסים (אלו שמגיעים לסף המס) הריכוזיות עצומה. 37% מהנישומים נמצאים במדרגת המס הנמוכה ביותר (10%), כאשר הם מחזיקים כעשירית מסך ההכנסה (כ־11%), אך תורמים רק כ־3% מהמס הישיר. מנגד, בקצה העליון, 2% מהאוכלוסיה העשירים ביותר משלמים שיעור מס של 50% (מחצית מההכנסה) ותורמים כ־28% מסך המס הישיר.
עוד עולה מהדו"ח כי בעשור האחרון נרשמה עלייה חדה יותר בתשלומי המס מאשר בהכנסות ברוטו, במיוחד בעשירונים העליונים, מה שצמצם את אי השוויון. המשמעות היא שהכנסתם נטו של העשירים (אחרי מס) אמנם גדלה אך בקצב מתון יותר מהכנסתם ברוטו (לפני מס), בשל העלייה בנטל המס.
השורה התחתונה ידועה לכל: ישראל היא אחת המדינות שבהן אי השוויון הוא מהגדולים ביותר במערב, בין היתר בשל ריכוז הכנסות מהון בשכבות העליונות והיעדר הכנסות בשכבות הנמוכות. אולם מערכת המס פועלת כבלם אפקטיבי, אם כי חלקי, ויודעת להתחשבן היטב עם בעלי העושר.
