שיקום בכפיה: שיקום בדרך של פינוי-בינוי
הצעת החוק לשיקום נזקי מלחמה באמצעות התחדשות עירונית נידונה באחרונה בוועדת הפנים בכנסת. בניגוד לשלל הצעות החוק השרלטניות המציפות את הכנסת, במקרה הזה מדובר בהצעת חוק ממשלתית, שהיא תוצר של עבודה בין משרדית רצינית. המטרה המוצהרת של החוק היא לגבש פתרונות מיידיים לשיקום אפקטיבי וישים של מתחמי מגורים שנפגעו במהלך המלחמה.
הדרך שנבחרה לצורך כך היא באמצעות פינוי בינוי, או בשם המכובס התחדשות עירונית. כדי להשיג מטרה זו, החוק מציע שלל כלים קנייניים ומשפטיים דרקוניים, הכוללים בין היתר קיצור זמני התגובה של התושבים, הורדת רף ההסכמות הנדרשות כדי לממש את הפרויקטים, ואף אפשרות של הפקעת הדירות מבעליהם.
לפני שצוללים לוויכוח על כל סעיף וסעיף בחוק (ויש רבים כאלה), כדאי לעצור לרגע, ולבחון את הנחות היסוד שמובילות את הצעת החוק:
ראשית, ההנחה שפינוי בינוי זו האפשרות הטובה ביותר לשיקום אזורים שנפגעו היא שגויה מיסודה. פינוי בינוי איננו מסלול שיכול לתת מענה לצורך מיידי ודחוף. למעשה, זו הדרך הכי פחות מתאימה להליכים של שיקום – זה הליך ארוך, מסורבל, שכרוך בהמון קשיים, והוא אחד ממסלולי הפיתוח המורכבים ביותר שישנם.
ההתעקשות לבחור דווקא במסלול זה, לא נובעת אפוא מהרצון לשקם בצורה אפקטיבית וישימה, אלא משיקולים אחרים לגמרי: מצד אחד, מהרצון להמשיך ולהוסיף המון יחידות דיור, למרות שיש היום כבר מלאי גדול מאד של יחידות דיור מאושרות; ומצד שני מהרצון להעביר את האחריות לשיקום אל השוק החופשי, ובכך לצמצם את המעורבות של המדינה. ובכל מקרה, לעשות מה שאפשר על מנת למנוע מהתושבים לקבל בחזרה דירות משופצות, כי אז הם עלולים חלילה פשוט לא להסכים לצאת לפינוי בינוי.
שנית, ההנחה הניאו-ליברלית שהשוק החופשי יוכל לתת את הפתרון הטוב ביותר, ולכן כל מה שהמדינה צריכה לעשות זה ליצור תנאים של כדאיות כלכלית לפרויקט, שגויה גם היא. האחריות של המדינה היא קודם כל כלפי האזרחים, שאינם רק "בעלי קניין", אלא בראש ובראשונה אנשים שבתיהם נפגעו או נהרסו לגמרי, שעברו טראומה, שלפעמים איבדו קרובי משפחה – לאפשר להם לחזור למסלול החיים שלהם בצורה מהירה וקלה ככל האפשר, עם מקסימום אפשרויות בחירה, ותוך קבלת השליטה שאבדה להם על חייהם ועל תהליך השיקום. לאחריות הזאת אין קשר לשאלה של מה מכתיב השוק. למעשה, המדינה מבקשת להחליף את הליך השיקום בכפיית המימוש של פרויקטי נדל"ן-יזמיים על בעלי הדירות.
במקום כל זה, אפשר וצריך לפנות לערוצים אחרים של תיקון ושיקום. בניגוד למה שהשתרש בחשיבה הממשלתית, פינוי בינוי הוא לא הכלי היחיד שבאמצעותו ניתן לחדש מרקמים עירוניים. ישנן חלופות נוספות, שהן גם קצרות טווח יותר וגם פחות אגרסיביות מבחינה עירונית. הן דורשות אולי להרחיב את הפרשנות החוקית למושג "קימום" (שמשמעו החזרת המצב לקדמותו), על בסיס תכניות וחלופות קיימות, ויכולות להניב תוצאות טובות מאד הן עבור התושבים הן מבחינה עירונית. כמו כן, ניתן להטיל על אחת החברות הציבוריות, הממשלתיות או העירוניות, לטפל במתחמים האלה, לא על מנת לייצר רווח כלכלי, אלא כדי לטפל באופן רגיש ויעיל בהליך השיקום, כולל ליווי צמוד של הדיירים לאורך כל התהליך. את הדירות הנוספות שיתקבלו בפרויקטים כאלה, אם דרך רכישת הדירות על ידי המדינה (הליך “buy out”) ואם דרך תוספות בנייה, אפשר היה להפנות לדיור הציבורי או לדיור בהישג יד. כך היינו משיגים שתי מטרות חברתיות משמעותיות בבת אחת - שיקום רגיש והוגן לדיירים ולעיר וגם תוספת דירות לדיור הציבורי המדולדל.
חשוב לזכור שהעיקרון הכי בסיסי שצריך להוביל בתהליכים של שיקום הוא המקום של האנשים כפרטים ושל הקהילה בתוך התהליך הזה. מחקרים מרחבי העולם מעידים על החשיבות הקריטית של עבודה עם התושבים והליכי תכנון שיתופיים להצלחת תהליך השיקום. המטרה של תהליכים אלו היא להחזיר ולחזק בקרב הנפגעים את תחושת השליטה והבעלות על חייהם, לאחר אירוע של אובדן שליטה קיצוני, באמצעות מעורבות בקבלת ההחלטות על תהליך השיקום, אפשרות להשפיע באופן משמעותי על עיצוב העתיד, והזדמנויות אמיתיות לפעול – כל מה שנעדר לגמרי מהחוק שלפנינו. במילים פשוטות – שיקום מוצלח איננו, ולא יכול להיות, שיקום שמתרחש בכפייה.
ד"ר מיכל ברייאר היא ראשת מערך מחקר וכתיבה בעמותת במקום – תכנון וזכויות אדם
